דורשת הגמרא (בבא מציעא ל ע"ב): "וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן" (שמות יח, כ)- 'אשר יעשון' – זו לפנים משורת הדין.
החובה לעשות לפנים משורת הדין היא עניין עמוק. זה אינו הידור בעלמא, אלא קיימת מצווה לנהוג לפנים משורת הדין!
לכן, אין זה נכון לומר: "אם הדבר אינו מעיקר הדין, אני פטור".
ישנם תחומים שונים בהם נדרש האדם להתנהג לפנים משורת הדין – פעמים רבות עליו לוותר לזולת גם אם אינו מחויב על פי דין, וזה רצון ה', שנוותר מעצמנו, ונשפוט את זולתנו לכף זכות.
יהודי אינו יכול לחיות לעצמו. תמיד צריך הוא לכוון את צעדיו על פי הסובבים אותו, החל מבני ביתו, מעגל ידידיו, ואף מעגלים רחוקים יותר. תמיד עליו להתחשב ולסייע לאחרים!
זוהי המתכונת בה ברא ה' את עולמו, כפי שכותב בעל ה"מכתב מאליהו" שתכלית הבריאה היא שהאדם יהיה מסובב כל הזמן בחסדים – בבית, עם האשה, עם הילדים ועם כל הסובבים אותו, כפי שאומר דוד המלך בתהלים (כג, ו): "אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי ".
לא יתכן קיום לעולם אם כל אחד יעשה רק מה שהדין מחייב, כי בגדר עשיית הטוב נכללת עשייה לפנים משורת הדין.
♦♦♦♦♦
התינוק קשור לאמו בשנות חייו הראשונות בקשר תלותי מאוד. ככל שהוא גדל, הוא מתנתק מאמו בהדרגה, אך קשר רגשי ישאר ביניהם לעד!
לאדם יש נפש מיוחדת, והקב"ה ברא אותו כך כדי שיהיה מוקף בנתינה כל ימיו.
מרגע שנולד הוא מקבל ולומד גם לתת, והמעגל רק מתרחב עם השנים, עד שהבן מגיע לשלב שלשמו נברא, נשיאת אשה ובנית בית.
אומר ה"מכתב מאליהו": רצה הקב"ה לזכות את האדם, שיהיה האדם מוקף בעשיית חסד יומם ולילה, נתינה ונתינה כל הזמן!
כמה הזדמנויות יש לבחור ישיבה לגמול חסד? לא רבות.
אבל הקב"ה רצה שאדם יהיה מסובב בחסד בכל שעות היממה, לשם כך נתן לו את האשה, אחר כך יבאו ילדים, ותהיינה לו אפשרויות נוספות להיטיב… כל זה כדי לזכות את האדם שיהיה בעל כוח נתינה, כי חיי משפחה הם מסכת גדולה של נתינה!
זה התפקיד שהועיד הקב"ה לזכר – להיות המשפיע, לתת לאשתו שפע כל הזמן. ואם הוא זוכה – בעצם מביא את עצמו לתכלית הבריאה, וזו הזכות הגדולה ביותר שיכולה להיות לו.
כאן מתממש ומגיע לידי ביטוי ציווי התורה לעשות גם לפנים משורת הדין!
הרמב"ם (הלכות אישות פט"ו הי"ט) כותב, כי על האדם לכבד את אשתו יותר מגופו. זוהי המצווה המוטלת עליו, ואל לו לחשוב את דרכיו על פי מעשי אשתו!
שמא יאמר אדם, והלא הרמב"ם (שם ה"כ) מצווה את האשה "שתהיה מכבדת את בעלה ביותר… ויהיה בעיניה כמו שר או מלך" – אם כן, עד שלא אהיה בעיניה כמלך איני מחויב לדאוג לה ולכבדה ביותר… – אך טעות בידו!
ראשית עליו לקיים את תפקידו ולכבדה, וה' יתן גם בליבה לכבדו כראוי.
אל לו להשיב לה כמידתה אלא לעשות את מצוותו, ולהעניק לה אפילו יותר מהמגיע לה על פי דין!
מן הראוי שיעשה הבעל דברים שאינו חייב לעשותם, ואל יאמר: "רק מה שאני חייב על פי דין אני עושה"… שהלא אם תתבונן תראה שגם היא עושה לך דברים שאינה חייבת כלל… היא טורחת למענך יותר מחובתה, ועל הטרחה הזו עליך להשיב לה כגמולה הטוב, ובמה? בעשייה ובטרחה לפנים משורת הדין.