הגר"א כותב בספרו "אבן שלמה" (פרק א סעיף ב), שעיקר חיותו ועבודתו של האדם היא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו – למה לו חיים!
העיקר הוא מידות טובות ודרך ארץ, בפרט בתוך הבית עם האשה. התנהגות ההורים זה עם זה – משפיעה על הילדים הבוחנים את התנהגותם. אם בעל מתלונן כל הזמן בפני אשתו מדוע לא הכינה מאכל פלוני ומדוע לא עשתה כך וכך, והאשה מגיבה בכעס כלפי הבעל, ומתעוררת מכך מריבה – הדבר נקלט ונחקק בילדים ומפתח בהם מידות מגונות של כעס וכדומה. כשהם גדלים הם משיבים להוריהם בכעס ובחוצפה, ובאי שמיעה וציות לדבריהם.
אחד הדברים הדורשים שימת לב מיוחדת הוא, שלא ישבח הבעל את אמו בפני אשתו: "הדגים שאמי בישלה, אין כמותם. לעולם לא תצליחי לעשות כמותם", דבור זה פוגע ומעליב מאד את האשה.
לאחר כל העמל והטירחה, שטרחה לקנות את כל המוצרים ולהכינם, זו ה'מחמאה' שהיא צריכה לקבל? וכי יש לה את הניסיון של עשרות השנים שיש לאמו? היכן הדרך ארץ והמידות הטובות?
וכי זה בית שהשכינה יכולה לשרות בו? לא! השכינה בורחת מבית כזה. בעקבות כך מתחילות כל הצרות והבעיות. אין באמירה כזו כבוד אב ואם, אלא בזוי אם!
כמו כן, האשה לא תשבח את אביה בפני בעלה, אלא רק ישבחו ויעודדו זה את זה: 'איזה סלט נפלא הכנת, התיבול היה בכמות המדויקת'; 'אין כמו העוגה שאת מכינה, טעימה ובריאה'… וכן הלאה, יחפש כל הזמן איך לשבח את אשתו, והאשה תחפש איך לשבח את בעלה.
כשהבעל שוהה בבית הוריו עם אמו לבד – ישבחה ויפארה כפי שחפץ לבו, אך לא בפני אשתו. וכן האשה תשבח ותברך את אביה, אך לא בפני בעלה.
אם חיים בצורה הזאת, אין חיים טובים ומאושרים מאלה. גם הילדים לומדים מהוריהם דרך ארץ ומידות טובות, גדלים בצורה נכונה וישרה, ומרווים את הוריהם רב נחת ושמחה, "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'" (ישעיה סא, ט).