זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד (בראשית ב, כג-כד).
אב ואם ילדו את בנם, גידלו אותו באהבה ובמסירות, טרחו ועמלו עבורו, הקריבו עבורו את הכל, והנה בבת אחת הבן עוזב את בית הוריו ודבק באשתו ומקים איתה את ביתו החדש. עד עתה הוא היה חלק מבית הוריו, מעתה הוא אמנם ממשיך להיות חייב בכבודם, אבל הוא כבר לא חלק מהם, הוא ואשתו נחשבים לאחד.
כיצד אפשר לפרש את הדבר? היכן המוסריות והאנושיות?
התשובה היא: זו גזירת הכתוב! התורה מצווה על כך! והואיל וזהו הרצון האלוקי, על כן יש לקיים את מצות התורה כהלכתה, בלי צורך בהסברים ופלפולים מיותרים.
ומכל מקום ניתן להבין טעמו של ציווי זה כדלהלן:
הקב"ה טָבַע את טבעו ומנהגו של עולם – "לא תוהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה, יח). וכדי להמשיך את קיומו ויישובו של העולם, צריך האדם להתנתק מבית הוריו ולהתמסר לאשתו, ויחד איתה לבנות בית ולהקים משפחה. רק כך יוכלו לכונן את ביתם המשותף, שיהא בר קיימא. אם האדם ימשיך להיות חלק מאביו ואמו, לא יוכל לקנות את האמון והקשר הנפשי עם אשתו, ובאֵין אמון וקשר פנימי אמיתי – יסודות הבית יהיו רעועים ולא יוכל לעמוד ולהתקיים לאורך זמן.
♦♦♦♦♦♦
והנה יש להתבונן, מדוע באמת ברא הקב"ה את האיש והאשה מבשר אחד, ולא יצר את האיש בפני עצמו ואת האשה בפני עצמה?
מבארים רבותינו, כי הקב"ה עשה כן כדי שהאיש ירגיש שהאשה היא חלק מעצמותו, בשר מבשרו וחלק בלתי נפרד מחייו. ממילא, כאשר הוא עושה דבר-מה עבורה, הוא בעצם עושה זאת למען עצמו.
ההרגשה בין איש לאשה חייבת להיות כ'בשר אחד'. אם כואב לה, חייב לכאוב גם לך. ואם לא כואב לך, כנראה שעדיין לא הגעת לדרגת 'בשר אחד'! אם היא רעבה, אפילו שאתה שבע, עליך להרגיש את הרעב שלה. ואם אינך מרגיש את הרעב שלה ואת העצבות שלה – אינך בעל אמיתי, כי בעל חייב לחוש את הצער והכאב של רעייתו!
לפעמים יושבת האשה ותופרת ולפתע היא דוקרת את אצבעה במחט וצועקת בכאב. אם הבעל אינו משתתף בצערה, אלא קורא באדישות: "מה כבר קרה? מה כל כך נורא!…". אם הוא לא מרגיש דקירה בעצמו, אין זה בעל אמיתי!
אדם צריך להרגיש כי הוא ואשתו הם בגדר "בשר אחד", לרצות בטובתה ולחפש את טובתה. וככל שהאדם מכבד את אשתו יותר, כך השפע והברכה מצויים יותר בביתם.
"ודבק באשתו והיו לבשר אחד" – הבעל והאשה אינם שתי ישויות אלא הם ישות אחת, וכמו שהאדם אוהב ומכבד את עצמו ודואג לצרכי עצמו – כך עליו לאהוב את אשתו ולכבדה.
וכך אמרו חז"ל (יבמות סב ע"ב): "האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, עליו הכתוב אומר (איוב ה, כד): 'וידעת כי שלום אהלך'".
♦♦♦♦♦♦
הגה"צ רבי אליהו דסלר זצ"ל בעל "מכתב מאליהו" כתב, כי תכלית בריאת העולם כולו הינה על מנת להעניק לזולת. ולפיכך יצר הקב"ה את האיש והאישה מבשר אחד, כדי שיהיה מצוי ביד שניהם להעניק כל העת זה לזו וזו לזה.
לפני כמאה שנה חי האדמו"ר מסקולען, רבי אליעזר זוסיא פורטוגל זצ"ל, שהיה בעל חסד עצום. בתקופתו שרר עוני גדול מאוד, ובקושי ניתן היה להשיג מצות לפסח. האדמו"ר, שרצה בכל לבו ומאודו לסייע לאחיו בני ישראל, פתח מאפיה קטנה, רכש שקי חיטים ושכר עובדים שיאפו מצות רבות כדי לספק לכל יהודי העיר, שלוש מצות לכל בית אב.
באותה עיר התגורר האדמו"ר מויז'ניץ, שגם הוא סבל ממחסור בדומה לשאר בני המקום. לקראת חג הפסח, שלח האדמו"ר מויז'ניץ את בנו אל אדמו"ר מסקולען כדי להביא מצות, אך בטרם יצא הבן לדרכו, התרה בו אביו: "אל תביא שלוש מצות בלבד, תביא שש מצות. ואם הרבי לא יסכים לתת לך שש מצות, אל תיקח ממנו אפילו מצה אחת!"
האדמו"ר מסקולען נענה לבקשת האדמו"ר מויז'ניץ והעניק לבנו שש מצות מהודרות.
בערב חג הפסח, לאחר חצות היום, הופיע בנו של האדמו"ר מויז'ניץ בביתו של האדמו"ר מסקולען ובידיו שלוש מצות. "אבי שלח עבור הרבי שלוש מצות", אמר הבחור בהתרגשות, "אבא אמר שיודע הוא כי מן הסתם הרבי יחלק את כל המצות שברשותו ולא יותיר לעצמו מאומה. לכן הוא ביקש מראש שש מצות, כדי להבטיח שגם לרבי עצמו יהיו שלוש מצות עבור חג הפסח הקרב ובא!"