אחד מן היסודות שלמדונו חכמים, אשר בכוחם לבנות את חיי האדם, הוא הכלל: "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד). אם תצליח לחשוב שאתה במקומו, תוכל לנסות להעלות בדעתך מה לתת לו ומה היה רוצה לקבל.
לפעמים אדם נכנס לביתו בערב ומוצא את אשתו עסוקה עד למעלה מראשה בטיפול בבית ובילדים. זה קופץ, השני מדלג, השלישי מכה את הרביעי… אף אחד לא רוצה להתקלח, ובבית בלגן ומהומה. אין לה משען ומשענה, והיא רק מחכה שבעלה יגיע כבר והיא תשתף אותו קצת במה שעובר עליה…
אבל הוא ממהר. אין לו זמן. עוד מעט מתחיל כולל ערב… מספיק התאחר בגלל דרשה שהייתה בכולל כעת. הוא לא מבין איך לא הספיקה להכין לו עדיין את הארוחה… אוי וי, הוא יאחר לכולל ערב… ה' ירחם עליו…
עד שתתארגן הוא יושב ומנגן 'אמר אביי… אמר רבא…' המילים יוצאות מפיו במנגינה מופלאה, והדבר היחיד שאכפת לו הוא הזמן שעליו לבזבז כדי להמתין לסיום ההכנות שלה…
מצוי הוא במקום רחוק כל כך מן המציאות של אשתו! הוא לא חושב לרגע מה עבר עליה מרגע שכל הילדים חזרו הביתה. הוא לא חושב באלו ניסיונות עמדה, כמה מתח ועצבים עלו בה, כמה קשה עבדה עד שלא מצאה לה אפילו רגע לנשום…
המציאות שלו כל כך רחוקה. הוא במציאות של "למה שוב לא הכנת את האוכל בזמן?'… וכלל לא קולט את המציאות האחרת שהיא נתונה בה.
זוהי דוגמא השייכת לבן תורה, אך היא נכונה גם לגבי אדם שעובד. הוא חוזר הביתה בערב, ואינו חווה את הקושי היומיומי בבית. באופן כזה אין הוא יכול לדון אותה כלל!
מי שמצליח להגיע למקומו של השני מתנהג באופן אחר לגמרי. הוא קודם כל נכנס ואומר מילה טובה. אחר כך מברר מיד, במה אפשר לעזור לה? לא אכפת לו לא מאוכל ולא משום דבר אחר. איך הסתדרת היום? איך התנהגו כל הילדים? ודאי קשה לך. כל היום לא הייתי כאן ולא הושטתי יד…
כך נושאים בעול עם הזולת.
זהו הדבר הראשון שנחוץ לצורך בניית החיים בתוך הבית, וכך גם בנוגע לחבר עם חברו ועובד מול מעבידו. אם אדם יצליח להסתכל על המציאות שבה נמצא השני – יצליח לחוש את רגשותיו ולפעול באופן הנכון.