שואת יהודי רוסיה – א

שואת יהודי רוסיה – א

בעשור השנים 1939-1948 עברו על יהודי בריה”מ שינויים וטלטולים מרחיקי לכת, שגם 50 שנה אחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ניכרים אותותיהם.

האוכלוסייה היהודית קטנה ביותר מחצי; העיירה היהודית חדלה להתקיים; רוב האוכלוסייה דוברת היידיש הושמדה; התערערה האמונה באחוות העמים הסובייטית, והאפשרויות להיטמע הועמדו בסימן שאלה; האנטישמיות העממית צפה ועלתה על-פני השטח וזמן מה אף הפכה למדיניות רשמית.

חלק ראשון

טנקים סובייטים במהלך הפלישה לברברוסה
טנקים סובייטים במהלך הפלישה לברברוסה

בעת פלישת הגרמנים לבריה”מ ביוני 1941 היו בשלטון הסובייטים 5,150,000 (חמישה מליון ואה וחמישים אלף) יהודים – יותר ממחצית מספר יהודי אירופה.

בשנים 1939-1940 סיפחה בריה”מ את פולין המזרחית, הארצות הבלטיות, בסרביה וצפון בוקובינה. באזורים ההם התגוררו 1,880,000-1,900,000 יהודים וכן היו בהם 250,000-300,000 פליטים יהודים, שנמלטו משטח פולין הכבושה בידי הגרמנים.

בשטחים המסופחים הונהגה בשנים 1939-1941 בידי שירותי הביטחון מדיניות של ‘סובייטיזציה’ מואצת. הארגונים היהודיים פורקו, נסגרו בתי-הספר העבריים, חדלה להופיע עיתונות יהודית עצמאית וחוסלו המפלגות הפוליטיות. נאסרו והוגלו המוני יהודים שהשלטונות הסובייטיים הגדירום ‘יסודות עוינים מבחינה פוליטית’ או ‘מסוכנים’ בגלל מוצאם החברתי.

הפליטים, מרביתם יהודים, היו בעיה מיוחדת. רובם היו חסרי בית ומקום עבודה. למרביתם היו קרובי משפחה בשטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים. השלטון ניסה להתמודד עם הבעיה על-ידי גיוס הפליטים הללו מרצונם לעבודה בפנים בריה”מ, אך הניסיון נכשל. למאות אלפי הפליטים ניתנה ברירה בין קבלת אזרחות סובייטית, שכללה הגבלות כגון איסור מגורים במרחק של 100 ק”מ מהגבול ובערים הגדולות וכיוצא באלה, ובין שיבה לבתיהם בשטחי פולין הכבושים בידי הגרמנים. רובם הגדול של הפליטים בחרו באפשרות השנייה. הסובייטים ראו בכך חוסר נאמנות לשלטון וביוני-יולי 1940 הגלום לפנים בריה”מ.

ב-22 ביוני 1941 החל ‘מבצע ברברוסה’ – פלישת הצבא הגרמני לבריה”מ בעוצמה צבאית כבירה, במגמה להכריע את המלחמה עד החורף. תחילה התקדם הוורמכט במהירות רבה. כתוצאה מחוסר הכוננות בצבא האדום, שיבוש אמצעי התקשורת ופחדו של הפיקוד לפעול על דעת עצמו בלי אישור הדרגים הפוליטיים, כמעט התמוטט המערך הצבאי הסובייטי. במינהל האזרחי השתררה אנדרלמוסיה ורבים מהממסד דאגו בראש ובראשונה למלט את נפשם ואת בני משפחותיהם.

פינוי

כניסת הגרמנים למינסק
כניסת הגרמנים למינסק

בימים הראשונים של המלחמה הוקמה ‘מועצה עליונה לפינוי’, שנועדה להעביר לעורף בצורה מאורגנת מפעלים על עובדיהם ובני משפחותיהם וכן אנשי מנגנון וצוותי מוסדות חשובים. סמכות להעביר לפנים הארץ מפעלים ואזרחים הוענקה גם למיפקדות הצבאיות, וכן טיפלו בכך מוסדות השלטון המקומי. ואולם, העדר תוכנית פינוי כוללת, השינויים המהירים בזירת הקרבות וריבוי הרשויות שטיפלו בכך, גרמו ניגודים ועיכובים רבים בפינוי.

בחודשי המלחמה הראשונים ניתן לדבר בעיקר על מנוסה ולא על פינוי. מרבית הנמלטים היו צעירים, בעלי כושר ניידות רב, שהיו קשורים במנגנון הסובייטי או שהיו מועסקים בבתי-חרושת ובמפעלים. מובן שהדבר היה תלוי גם בתנאים האובייקטיביים של קירבה לתחנת רכבת או לאמצעי תחבורה אחרים.

על דרך ההכללה ניתן לומר, כי אפשרויות המנוסה היו רבות יותר מערים גדולות מאשר מעיירות. במרוצת הזמן הואט קצב התקדמות הצבא הגרמני, נרכש ניסיון וגובשו הנהלים והכלים (ריכוז אזרחים, הסדרת כלי תעבורה), וממילא הפך הפינוי למתוכנן יותר. רק משלהי יולי 1941 החלו המוסדות המטפלים בפינוי לטפל בכלל האזרחים שביקשו להימלט, ולא רק באנשי מנגנון ובעובדי מפעלים שנועדו לשרת את מאמץ המלחמה.

כיבוש והשמדה

השטחים הכבושים בבריה”מ חולקו מבחינת המנהל של הגרמנים לארבע יחידות, וגבולותיהן השתנו בהתאם להתפתחויות בחזית. השמדת היהודים בשטחי בריה”מ הישנים נעשתה בין היתר, מתוך התפיסה האידיאולוגית הנאצית, כי היהודים הם המשענת העיקרית של המשטר הסובייטי, שהוא יציר כפיהם, ועל יסוד המדיניות שיש לעקור מהשורש את נושאי הבולשוויזם.

 הנאצים פעלו אפוא בהתבסס על הפקודות לחיסול היהודים, שניתנו בעיקר בעל-פה, ועל ‘פקודת הקומיסרים’ ורצח היהודים נתפס כחלק אינטגרלי של הפעולות הצבאיות.

הרצח הטוטלי של היהודים בכל ישוב שכבשו הגרמנים בשטחי בריה”מ שבגבולותיה עד 1939, נעשה כמה שבועות, ולכול היותר חודשיים-שלושה אחר כיבוש הישוב.

השמדת היהודים בישובים הכבושים בידי הגרמנים בבריה”מ הוצאה על-פי רוב לפועל באחת מארבע הדרכים האלו, או בכמה מהן במשולב:

  1. שלטון הכיבוש הגרמני היה ממנה יודנרט בן שלושה עד חמישה אנשים. לרוב היו בו נכבדי היהודים וזקניהם שנשארו במקום, אנשים שלא היו מעורבים בחייהם הפוליטיים בימי השלטון הסובייטי – כגון רופא, יהודי בא בימים שזכה לכבוד התושבים, מהנדס וכיוצא בהם. כעבור כמה ימים היו מתפרסמות מודעות, שעל יהודי המקום להירשם בוועד היהודי, ומי שלא יעשה כן יירה. כמה ימים, ולמרבה – כמה שבועות אחרי הרישום, נצטוו היהודים להתייצב במקום מסוים בעיר כדי להישלח למחנה עבודה או ‘לשם העברה לפלשתינה’. במודעות על ריכוז היהודים נכלל איום שכול יהודי שלא יתייצב וכול אדם שיסייע בהסתרת יהודים יוצא להורג. היהודים נצטוו לקחת עמם רק בגדים מעטים ולא לקחת דברי מזון, כי הם ‘יסופקו להם’ מידי הרשויות. את היהודים הנאספים ליוו גרמנים ויחידות חמושות מקרב התושבים המקומיים, כשהללו היכו, התעללו וירו בכול מי שפיגר או שהביע מחאה כלשהי. היהודים הנאספים הובלו, לרוב ברגל, ולעיתים במשאיות, לתעלות אנטי-טנקיות, למחצבות או לגאיות שבקרבת הישוב. סמוך למקום הרציחה חולקו היהודים לקבוצות,  כשכל אחת מהן מונה עשרות או מאות נפש. הקורבנות נצטוו להתפשט והובלו לאתר הרצח, שהיה מוקף גרמנים חמושים במכונות ירייה. היהודים הוכנסו לתעלה, לגיא או למחצבה, ונפתחה עליהם אש מכול עבר. עם סיום רציחת קבוצת אחת, הובאה קבוצה אחרת וגם היא נרצחה באותה צורה. באותם המקומות נורו גם יהודים שנתפסו במסתור אחר רצח ההמונים, ולעיתים קרובות גם קומוניסטים ופרטיזנים לא-יהודים.
  2. תעשיית יצור הטנקים ברוסיה במלחמת העולם השניה
    תעשיית יצור הטנקים ברוסיה במלחמת העולם השניה

    בחלק מהישובים, בייחוד בכפרים ובעיירות שהישוב היהודי בהם היה קטן והתושבים המקומיים הכירו את היהודים, נמנעו הגרמנים מרישומם וממינוי יודנרט, ומיד החלו בריכוז היהודים וברציחתם.

  3. בחלק מן הישובים החלה הפעולה להשמדת היהודים בריכוזם בשכונות מסוימות. באותם הישובים נצטוו היהודים לעבור לאחת השכונות, לרוב שכונה שהתגוררו בה יהודים רבים יחסית, והאוכלוסייה הלא-יהודית נצטוותה לצאת ולעבור לדירות שהתפנו בשכונות אחרות. באותם ישובים הוקם אפוא מעין גטו, ובו ישוב בצפיפות איומה כמעט כול התושבים היהודים. לעיתים קרובות לא היה הגטו מגודר והשמירה עליו היתה רופפת. תושבי הגטו נצטוו לענוד סימן היכר מיוחד – סרט לבן או מגן דוד. מהגטו היו נלקחים לעבודה מחוצה לו אנשים צעירים, בעלי-מלאכה ועוד, והם עשו עבודות שונות אגב התעללות קשה בהם. אך הגטאות הללו שבתחומי בריה”מ בגבולות שעד 1939 התקיימו זמן קצר ביותר, לא יותר מחודשים מספר, פרט לגטו מינסק. מהגטו נלקחו היהודים, כולם יחד או בכמה מועדים סמוכים זה לזה, ונורו בקרבת מקום בשיטה שתוארה לעיל.
  4. בישובים אחדים רוכזו היהודים במעין מחנות ריכוז במבנים של בית-חרושת, או, לעיתים, בשדה הפתוח. המקום גודר והוצבה עליו שמירה. גם הם נצטוו לענוד סימני היכר, סרט לבן או מגן דוד. פעם בפעם הוצאו מהמחנה אלפי יהודים והובלו למקומות הרצח הסמוכים לעיר.

את רציחות ההמונים של היהודים בתחום שליטת הגרמנים בבריה”מ, שבהן הושמדו מרבית היהודים בכל ישוב וישוב, נמשך המצוד על המעטים שהצליחו להימלט או להתחבא.

לתושבים היו דרכונים סובייטים ובהם צוין הלאום, והדבר הקל על הגרמנים ועוזריהם בזיהוי ואיתור היהודים, ורק מעטים מאוד ניצלו הודות לעזרתה של האוכלוסייה סביבם. המשטר שהנהיגו הגרמנים בשטחי בריה”מ הכבושים היה קשה ביותר, והוצאות להורג פומביות היו מעשים של יום יום. רק מעטים מאוד מקרב הלא-יהודים סיכנו את חייהם והחביאו יהודים. חלק מן האוכלוסייה, ובכללם גם תופסי עמדות במנגנון הסובייטי הנמוך והבינוני, שיתפו פעולה עם הגרמנים וסייעו בצורה פעילה לרצח יהודים. תגובותיה של מרבית האוכלוסייה המקומית, שרצח היהודים נעשה ממש לנגד עיניה, נעו בין אדישות, מתוך השתתפות בצערם של היהודים, או מתוך שמחה לאידם.