פרשת תולדות תשפ"א

וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל… לוֹ לְאִשָּׁה (בראשית כה, כ).
לכאורה קשה, מדוע המתין יצחק עד גיל ארבעים שנה מלישא אשה, הרי אמרו רבותינו (אבות פ"ה מכ"א): "בן שמונה עשרה לחופה"?
התשובה רמוזה בהמשך הפסוק: "בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל" – הוא המתין עד גיל ארבעים כיון שזיווגו עדיין לא נולד!
אומרת התורה (בראשית כב, כ-כג) "וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ… וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה". וכתב רש"י: "הרי ליצחק שלושים ושבע שנים, ובו בפרק נולדה רבקה, המתין לה עד שתהא ראויה לביאה שלש שנים – ונשאה".
על פי זה אפשר להסביר את התופעה הרווחת, שאנשים בני שלושים וארבעים טרם זכו להתחתן, למרות שהם מאוד מעוניינים להקים את ביתם ולהעמיד דור ישרים. הם נחשבים "מעוכבי שידוך" ומחפשים כל מיני סגולות להסיר את העיכובים, אולם הסיבה האמיתית פשוטה מאוד – זיווגם עדיין צעיר לימים, או שעדיין לא נולד בעולם, ועליהם להמתין עד שיגדל ויגיע לגיל המתאים. לכן יש מקרים שאנשים בעשור הרביעי והחמישי לחייהם נישאים לבחורות צעירות בנות שמונה עשרה, ואז מתברר למפרע שכשהאנשים הללו היו בני עשרים – הזיווג שלהם טרם נולד.
אולם הידיעה הזאת אינה פוטרת את האדם מלחזר ולחפש אחר זיווגו, כי איש אינו יודע מיהי המיועדת לו ובת כמה היא, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין ב ע"ב): "משל לאדם שאבדה לו אבידה, מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו" – 'אבידתו' של האדם זו האשה, שהיא עצם מעצמיו ובשר מבשרו (בראשית ב, כג).
התורה מעידה על יצחק אבינו שהיה מוכן להקים את ביתו, אלא שזיווגו עדיין לא בא לעולם. "בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל… לוֹ לְאִשָּׁה". הדגישה התורה "לו לאשה" – דהיינו, היא בת זוגו המיועדת 'לו', לכן התעכב עד שהגיעה לגיל המתאים ואז נשאה לאשה.

♦♦♦♦♦

בחור רווק הגיע אל מרן הסטייפלר זצ"ל וביקש ממנו ברכה לזיווג הגון במהרה. אמר לו הסטייפלר: "זיווגך עדיין לא בא לעולם"…
הבחור נתקף חרדה. הייתכן? אם הזיווג שלי עדיין לא נולד, יהיה עלי להמתין כעשרים שנה עד שאמצא את זיווגי…
המחשבה הזו העיבה על מצב רוחו. הוא שב אל הסטייפלר ותינה בפניו את צערו.
אמר לו הסטייפלר: "תנוח דעתך, אמת דיברתי אז כי הזיווג שלך עדיין לא בא לעולם, אבל אל דאגה, בקרוב תזכה להתארס"…
תמה הבחור בליבו: איך ייתכן שמצד אחד הזיווג שלו עדיין לא בא לעולם, ומצד שני הוא יזכה להתארס בקרוב?! ואולי הסטייפלר רומז לו שהוא יתארס עם ילדה בת שלוש-ארבע?…
אולם חזקו עליו דברי הסטייפלר והוא המתין לראות איך יפול דבר. כעבור כמה חודשים הוא התארס עם… גיורת.
ואז הכל התחוור לו: מסתבר שבשעה שהוא בא לראשונה לבקש את ברכתו של הסטייפלר, הבחורה היתה באמצע תהליכי גיור. כל עוד לא התגיירה בפועל, חשובה היא כמי שלא באה לעולם. כאשר הוא בא בשנית אל הסטייפלר, היא כבר עברה את הגיור, ומעתה נחשבת כמי שבאה לעולם – "גר שנתגייר כקטן שנולד דמי" (יבמות מח ע"ב). וזכה שנתקיימה בו ברכתו של הסטייפלר שבקרוב יזכה להתארס עם זיווגו, כפי שנקבע לו מן השמים.

♦♦♦♦♦

בבגדאד היו שני אחים יהודים, האחד היה חכם ובר מזל ואחיו עני מרוד.
הסולטן התורכי שמע על חכמתו הרבה של היהודי ומינהו ליועצו האישי לענייני מסחר. היהודי עבר להתגורר ליד הסולטן וחי בעושר וברווחה. לעומת זאת, האח העני נאלץ לנדוד לערים אחרות ולחזר על פתחי נדיבים כדי להשיג טרף לביתו.
רק בדבר אחד שפר מזלו של האח העני: היתה לו בת צדיקה וחסודה, בעוד האח העשר היה חשוך בנים.
באחד הימים הגיע האח העני לקושטא לחזר על הפתחים ולקושש פרוטה לפרוטה. הוא לא ידע שאחיו התמנה ליועצו של הסולטן והוא בעל מעמד גבוה בממלכה. הוא הלך לשכונת היהודים וחיפש מקום ללון. חמלו עליו היהודים והראו לו את בית הכנסת האורחים הפתוח לכל דכפין. הוא לא ידע שאת בניית בית התמחוי, כמו גם את בית הכנסת הגדול, יזם לא אחר מאשר אחיו, יועצו של הסולטן.
הוא עשה את דרכו לבית התמחוי. מה רבה היתה הפתעתו כשפגש שם את אחיו העשר, אשר בא למקום כדי לעמוד מקרוב אחר פעילותו של מפעל החסד שנבנה ביוזמתו. השניים נפלו זה בזרועות זה, לאחר תקופה ארוכה שלא התראו.
שאל האח העשר את אחיו: "מה הביא אותך לכאן?"
השיב האח: "באתי לכאן כדי לכלכל את אשתי ובתי. נודד אני מעיר לעיר ומחזר על פתחי נדיבים. כשמצטבר סכום הגון אני שב לביתי, עד שתכלה הפרוטה מן הכיס, ואז אני יוצא שוב למסע נדודים, וחוזר חלילה".
אמר לו האח העשר: "יש לי רעיון. הבא לי את בתך, אגדל אותה בביתי כבת ואדאג לכל מחסורה, ובכך אסיר מעליך את העול הכספי הכרוך בכך. בנוסף, אתן לך סכום כסף מכובד שתוכל לעשות בו מסחר ולא תזדקק לבריות".
האח נעתר ברצון. מסר את בתו לחזקת אחיו והחל דף חדש בחייו. הוא השקיע את הכסף בסחורה ועסקיו שגשגו.
גם חייו של אחיו חשוך הבנים השתנו לבלי הכר. כניסתה של הנערה לביתו הפיחה רוח חיים בבית. הוא ואשתו גידלו אותה כבת והיא חיה באושר וברווחה.
והנה לימים פקד ה' את אשתו של יועץ הסולטן והיא ילדה בשעה טובה בן זכר. השמחה הרקיעה עד לב שמים ולאושרם לא היה גבול. האֵם, שכבר היתה אשה לא צעירה, טיפלה במסירות בבנה הקט, והבת הבוגרת המאומצת סייעה לה בגידולו של הילד.
יום אחד חלמה הנערה שמן השמים מגלים לה כי מי שעתיד להיות הזיווג שלה הוא לא אחר מאשר התינוק שנולד לדוד ולדודה שלה, הוריה המאמצים.
המחשבה שהיא תצטרך להמתין עשרים שנה עד שתוכל להינשא לו הטרידה את מנוחתה והיא נכנסה למרה שחורה. בצר לה החליטה לעשות מעשה נורא: כשההורים לא שהו בבית, נטלה את הילד אל הנהר, הניחה אותו בתוך תיבה, הטמינה בתוכה את תכשיטיו של הילד וכן את הקמעות שנכתבו לו כסגולה לשמירה. היא אטמה את התיבה בשעווה, הניחה אותה בנהר ושבה לביתה.
כשחזרו ההורים לביתם, הזדעקו: "היכן הילד?"
הנערה היתממה ופרצה בבכי: "אינני יודעת. יצאתי לרגע מהבית וכששבתי הילד נעלם ואיננו".
ערכו חיפושים בכל האזור, אך לא נמצא אות חיים. בבת אחת חרב עליהם עולמם. הם התאבלו על הילד האבוד ומיאנו להתנחם. הזקנה קפצה עליהם ושמחת החיים שלהם נעלמה כלא היתה. את יגונם וכעסם הם הוציאו על הנערה והאשימו אותה שלא שמרה כראוי על בנם יחידם האהוב. את האמת המרה הם, כמובן, לא העלו כלל במחשבתם. בכעסם החליטו להוציאה מביתם ולהחזירה אל הוריה. אביה, שבינתיים הפך לסוחר מצליח, מינה אותה כמבשלת במטבח של בית התמחוי היהודי שהקים אחיו, יועצו של הסולטן.
ומה קרה עם הילד בתיבה?
הנהר הוליך את התיבה אל הים, ומשם שטה התיבה אלפי קילומטרים, עד שהגיעה לחופי אחת המדינות. דייג יהודי עמד בחוף עם חכה בידו, והנה הוא רואה תיבה משונה. הוא מָשָׁה את התיבה מן המים ופתח אותה, ולתדהמתו נגלה לנגד עיניו תינוק קטן ממרר בבכי. התיבה נצנצה מהתכשיטים שמילאו אותה מקצה לקצה. הוא נשא את הילד ומיד הבחין שהוא מהול: "זה ילד יהודי!"
שמח הדייג היהודי על שזימנו לו מן השמים מצוה גדולה של הצלת נפש מישראל. נטל את התינוק והביאו לביתו. חשב בלבו: הרי הילד בא לכאן וככרו בידו – הוא היה מסובב בתכשיטים יקרים, אמכור אותם, ובכסף הרב אגדל אותו כבן.
הילד גדל לתפארת. הוא נכנס ללמוד בתלמוד תורה והיה המובחר שבתלמידי הכיתה. השמועה שהוא איננו בנו האמיתי של הדייג עשתה לה כנפיים. פעם אחת, כשעורר את קנאתם של חבריו, החלו לקנטרו וקראו לו בבוז ובלעג – "אסופי".
הילד נפגע עד עמקי נשמתו. הוא שב לביתו, נסער כולו, וסיפר ל'אביו' שחבריו בכיתה כינו אותו "אסופי".
אמר ה'אב': "בני יקירי, הם מקנאים בך! לכן הם הוציאו עליך לעז וכינו אותך בכינויי גנאי. אל תשים לב אליהם!"
מפעם לפעם שמע הילד את הלחישות שהיו הילדים מתלחשים מאחורי גבו: "הוא אינו בן אמיתי להוריו, הם אספו אותו מהשוק"…
כשנשנה הדבר שוב ושוב, פנה הילד לאביו ואמר לו: "משביע אני אותך לומר לי את האמת, מי אנוכי?"
כשראה הדייג שאין עוד טעם להסתיר את זהותו, סיפר לו את הסיפור האמיתי על התיבה שֶׁמָשָׁה מן הים ובתוכה התינוק, ועל ההחלטה להביאו לביתו ולגדלו כבן.
הילד הנסער הודה לאביו-מאמצו על הצלתו ועל כל הטרחה שטרח עליו לגדלו כבן, אבל בתוך תוכו פעם בו הרצון לגלות את אביו מולידו וגמלה בלבו ההחלטה לאתר אותו ויהי מה.
לימים, כשגדל והיה לנער, החליט כי הגיעה השעה. יצא לדרך, הלך מעיר לעיר וממדינה ומדינה, ודלה כל שביב מידע אצל התושבים המקומיים, בניסיון לגלות קצה חוט שיובילו אל אביו מולידו.
עד שיום אחד הגיע לקושטא. שאל היכן יוכל להתאכסן, והראו לו את בית התמחוי היהודי. נכנס פנימה, התיישב בקרן זווית, פתח ספר והחל ללמוד.
באותה שעה בישלה המבשלת את המאכלים עבור אורחי בית התמחוי. היתה זו הנערה שגדלה בבית דודה העשר, היא זו שהניחה את התינוק בתיבה ושלחה אותו לגורלו…
כעת היא כבר לא נערה. שניהם גדלו מאז, שניהם השתנו לבלי הכר. היא כבר אשה בוגרת, והוא נער צעיר.
במשך כל היום היה הנער יושב והוגה בתורה, והאשה מגישה לו אוכל משובח מעשה ידיה.
ביום שישי הגיע אביו מולידו לבקר בבית התמחוי. הוא נהג מדי שבוע להזמין אורח אל ביתו להסב עימו בסעודת השבת. הוא ראה לנגד עיניו עלם חמודות, נעים סבר וירא שמים, קרא לו והזמינו לביתו לשבת. הוא התעניין אודותיו ושאלו מיהו ומאין בא.
"אומר לך את האמת", השיב הנער. "באתי לכאן לחפש את אבי. בעודי תינוק מצא אותי דייג בתוך תיבה בים, נטל אותי לביתו וגידל אותי כבן. בילדותי הוא הסתיר ממני את עברי וחשבתי לתומי שהוא אבי האמיתי, אך מאז שגיליתי את עברי, אני משתוקק למצוא את אבי האמיתי. מזה כמה שנים אני נודד ממקום למקום, מנסה לאתר את אבי, בינתיים ללא הצלחה".
המבשלת שמעה את השיחה בין השניים וכמעט פרחה נשמתה… היא המשיכה להטות אוזן ושמעה בדריכות את דברי האב, שהשיב לנער האורח: "הסיפור שלך עורר אצלי את הסיפור האישי שלי, סיפור עצוב מאוד".
"דע לך", אמר האיש, "גם לי היה בן קטן. הוא נולד לנו אחרי שנים רבות של ציפיה. והנה ביום אחד הוא נעלם ואיננו, כאילו בלעה אותו האדמה. מאז אינני מפסיק להתאבל עליו, חיי אינם חיים".
המבשלת נפלה על הארץ מעולפת. מיהרו להושיב אותה על כסא, השקו אותה, עד ששבה נשמתה. כשכולה רועדת היא פתחה את פיה ואמרה: "דעו לכם, לא מדובר בשני מקרים שונים של היעלמות ילדים, זהו אותו מקרה!"
היא פנתה לאב ואמרה לו: "דע לך, הנער הניצב מולך הוא בנך האובד!"
האב ובנו התרגשו עד דמעות ושאלו: "מניין לך?"
אמרה: "את חטאי אני מזכירה היום" (מושאל בראשית מא, ט)… פנתה לאב ואמרה לו: "כשגדלתי בביתך, עזרתי לכם בגידול התינוק שנולד לכם. עד שיום אחד חלמתי שהתינוק הזה מיועד להיות הזיווג שלי מן השמים. לא הייתי מסוגלת להשלים עם העובדה שאצטרך להמתין עשרים שנה עד שאנשא. לקחתי את התינוק, הנחתי אותו בתוך תיבה והטלתי אותה אל הנהר. כל השנים לא ידעתי מה קרה לילד, עד לפני רגעים ספורים, כשהנער סיפר לך על הדייג שֶׁמָשָׁה אותו מן המים".
הוציא הבן קמע שהיה עמו. היה זה אחד הקמעות שכתבו הוריו בינקותו כסגולה לשמירה והנערה טמנה אותם בתיבה. עיינו בקמע והנה מוזכר בו שמו של הבן, כפי שכתב בשעתו אביו מולידו.
קרא האב: "בני! אתה חי!" והבן זעק: "אבא, סוף סוף מצאתי אותך". והם נפלו זה בזרועות זה.
לימים, כשהגיע הנער לפרקו, הוא נשא את המבשלת לאשה, כפי שנקבע מן השמים.

♦♦♦♦♦

יש מפרשים שיצחק אבינו התעכב מלישא אשה כיון שידע שבית ישראל עתיד להיבנות ממנו, ולשם כך צריך לבנות את קומתו הרוחנית ולהשקיע עצמו בלימוד התורה, ואם יישא אשה לא יוכל להתעלות בתורה כראוי, כמו שאמרו חכמים (קידושין כט ע"ב): "ריחיים בצווארו ויעסוק בתורה?"
על כן, את שנות עלומיו הקדיש יצחק ללימוד התורה בכל כוחו – "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לה'" (ויקרא יט, כד), ורק לאחר שבנה את עצמו ומילא כרסו בתורה – אז הגיעה העת לשאת אשה ולהקים את ביתו.
יתר על כן, הלא אין אדם עומד על דעת רבו עד ארבעים שנה (ע"ז ה ע"ב), אם כן בארבעים שנותיו של יצחק לא קיבל די מאברהם אביו. על כן המתין מלישא אשה עד לאחר הגיעו לגיל ארבעים, כדי שיוכל להוסיף ולקבל מאברהם ויזכה לעמוד על דעתו, ורק אז נפנה לשאת אשה.