לראות מעבר לנראה בעין
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא, א).
הפרשה הקודמת לפרשת משפטים מסתיימת בצווי: "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי" (שמות כ, כג). צריך להבין מדוע נסמכה פרשת משפטים לצווי זה?
ביאורים רבים נאמרו בענין, ואחד הביאורים הוא:
כשם שבכבש עולים לאט יותר מאשר העליה על המדרגות, כך צריך כל דיין לפסוק כל דין שבא לפניו במתינות ובחכמה, על מנת לראות כיצד להוציא דין אמת ולהציל עשוק מיד עושקו.
אמנם כלל הוא ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (בב"ב קלא., סנהדרין דף ו:, נדה דף כ:), אולם גדולי ישראל השכילו בחוכמתם לראות גם מעבר לנראה לעין, להבין דבר מתוך דבר, ולהביא להודאת בעל הדין ולהוצאת הצדק לאור.
♦♦♦♦♦♦
הגאון החריף רבי שלמה קלוגר זצ"ל, מגדולי פוסקי אשכנז לפני כמאתיים שנה, כיהן כרבה הראשי של העיר ברודי וכאב"ד שם. ברודי היתה עיר ואם בישראל, עיר מלאה חכמים וסופרים, גאוני עולם ופיקחים גדולים, ורבים מהם זכו לשני שולחנות, והיו גם עשירים מופלגים.
פעם הגיע אליו בעל אכסניה בעיר עם אחד מאורחיו. האורח סיפר כי התארח אמש באכסניה, ובלילה הניח את ארנקו מתחת לכרית שעליה שכב, וזאת מחשש לגנבות. בבוקר מיהר לרוץ לתחנת הרכבת, וכשהגיע הבחין כי שכח את הארנק בחדרו. הוא ויתר על הנסיעה ורץ במהירות אל האכסניה בחזרה, אך החדר כבר היה ריק והארנק איננו. מיד פנה לבעלים והתלונן על העלמותו של הארנק.
הלה דחה אותו, וטען כי הוא בודאי מתבלבל, וכנראה שכח את ארנקו באחת החנויות שערך בה קניות אמש…
באו שניהם לדין תורה אצל אב"ד ברודי. את האורח אומנם לא הכיר הרב, אך ידע יפה כי בעל האכסניה הוא בעל היסטוריה של תלונות כאלו, וידוע לשימצה בענייני גניבות.
שני הצדדים הציגו את טענותיהם לפני הרב, ותוך כדי דיון הבחין הרב כי בעל האכסניה הוציא מכיסו קופסת טבק מזהב, והחל להריח מתוכה. פנה אליו הרב: "האם תוכל להניח את הקופסא על ידי, על מנת שגם אני אוכל להריח?" בעל האכסניה היזדרז להגישה, והמשיך בויכוחים.
לפתע עצר הרב את שניהם, ואמר: "עלי להרהר בדברים זמן מה, ולאחר מכן אכריע בדין".
השניים יצאו מבלי ששמו לב לקופסת הטבק שנותרה אצל הרב. נטלה הרב, קרא לשמש בית הדין, מסר לו את קופסת הטבק, והורה לו ללכת מיד לאשת בעל האכסניה, ולומר לה כי בעלה שלח אותו, וביקש שתביא לו את הארנק. לסימן על נכונות דבריו שלח את קופסת הטבק שלו העשויה זהב…
האשה מיהרה להביא לו את הארנק, ושמש בית הדין השיבו לרב…
כדי שלא לבייש את בעל האכסניה, פנה הרב לאורח ואמר: "התמזל מזלך! בדיוק כעת נמצא הארנק שלך!"…
בעל האכסניה הבין כי ניתגלה קלונו לפני הרב, אך העמיד פנים כאילו גם הוא מביע שמחה גדולה על "מציאת" הארנק…
♦♦♦♦♦♦
פעם אחרת הגיעו אליו שניים לדין: אחד מהם מצא ברחוב מציאה, אבן יקרה. הוא הרים אותה וזכה בה. מקצה הרחוב התבונן בו אדם אחר, מיד קרע את כיס מכנסיו, והחל לצעוק: "אבדה לי אבן יקרה! האבן שמצאת שייכת לי!"
זה טוען בכֹה, וזה טוען בכֹה, עד שהחליטו לגשת לדין תורה לפני הרב.
גם במקרה זה לא היו הוכחות ברורות, אך הרב הרגיש בשני שהוא משקר. מה עשה? הורה לו לצאת לרגע מן החדר, כי ברצונו לדבר ביחידות עם המוצא.
לאחר שיצא, הורה לשמש בית הדין להשאיר את דלת חדרו פתוחה מעט, כדי שהלה יוכל לשמוע את הנעשה בפנים.
או אז קרא למוצא ואמר לו: "ראה, יש באבן הזו סימן. כאן למעלה, בקצה האבן, יש חור קטן. זהו סימן מספיק, ואם בעל דינך יאמר את הסימן הזה, לא יהיה מה לעשות – הרי זו שלו. אם יש סימן, ובעל האבן מכיר בו, שוב אין מה לעשות"…
כעבור דקות אחדות קרא ליוצא לשוב אל החדר, ומיד שאל: "אמור נא, האם יש לך איזשהו סימן באבן?".
"ודאי", השיב כשדעתו זחוחה מעט, בקצה העליון של האבן ישנו חור".
"אתה בטוח?" – נעץ בו הרב את עיניו החודרות.
"בטוח במאת האחוזים!"
"הביאו לפני את האבן" – אמר הרב. כשהובאה, התבונן בה ארוכות ואמר: "צר לי, אך איני רואה כאן שום חור, אם כן אין זו האבן שלך, אלא של המוצא"…
♦♦♦♦♦♦
עוד מסופר על נער יתום משני הוריו שנסע בעצת ידידים לברודי לחפש מקור פרנסה. ניגש לבית הכנסת, והציע עצמו לכל עבודה.
בין הנמצאים שם היה יהודי בעל יקבי יין גדולים. דרוש היה לו נער זריז שישרת אותו ויעמוד לימינו בכל ענייני היין. בו במקום סיכם עם הנער על תנאי העסקתו – הוא מצידו יעמיד לרשותו חדר לשינה, ויספק לו את כל צורכי האכילה והשתיה שלו, בנוסף למשכורת שיתן לו, ותמורת זה יתלווה אליו לעבודתו, יסדר את חביות היין, וישרת אותו נאמנה.
עד מהרה התברר לשניהם כי העיסקה שעשו ביניהם מוצלחת ביותר. בעל היקב נהנה מן הנער החרוץ, וזה מצידו שמח על העבודה המסודרת והמשכורת הנאה. מאחר שלא היה זקוק באותה עת לכסף שקיבל, אגר אותו בחסכנות מרובה בשקיק קטן שהיה צמוד לגופו תמיד.
עשר שנות עבודה חלפו כך. בהגיע הנער לגיל עשרים וחמש הרהר: 'מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי'? (מושאל מבראשית ל, ל) אספתי מספיק כסף כדי להתחתן, הגיע זמני להקים לי בית משלי, ועסק משלי.
הוא הרהר בעניין רבות תוך כדי שעות העבודה, ודעתו היתה מעט פזורה עליו. כך ארע, שכאשר הורה לו אדונו למזוג יין מחבית פלונית עבור אורח שהגיע, וצרור כספו הפריע לו מעט, הניח אותו על אחת החביות מבלי משים, ולאחר מכן פרח העניין מזכרונו לגמרי.
האורח היטיב ליבו ביין, ונהנה ממנו ביותר, והאדון בעל היקב הזמינו לערוך סיור במרתפי היין שלו, ולהתרשם מטיב הסחורה. להפתעתו הבחין בצרור הכסף ששכח הנער, כשהוא מונח על אחת החביות. יצר הממון תקפו, והוא לקח את הכסף, החביאו במקום מסתור, והיה כלא היה.
כעבור שעה קלה הבחין הנער בהעלמותו של הכסף. הוא שיחזר בבהלה את פעלותיו האחרונות, ומיד נזכר כי הניח את הכסף במרתף היין. מיהר לרדת לשם – אך לחרדתו גילה כי הכסף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה.
הוא מיהר לגשת אל בעל הבית שלו, סיפר על העלמותו של הכסף וציפה לעזרתו, אך האדון הגיב בתקיפות כי אינו יודע מה הוא שח, וכי הוא נדהם לשמוע שהוא חושד בו לאחר מגורים של עשור שנים בביתו, והיותו לו לאב.
הנער פרץ בבכי: "ומה אעשה? הרי רק אתה ירדת אחרי למרתף!"
אחד הנוכחים שם הציע לנער לתבוע את אדונו לדין תורה בפני רבי שלמה קלוגר. ניגש הנער אל הרב, אך הרב סרב לשמוע את טענותיו מבלי שאדונו יבוא גם הוא ויוכל להשיב לו.
כך התייצבו האדון ומשרתו לדין לפני הגאון. הנער סיפר את סיפורו, וסיים אותו כשהוא ממרר בבכי: "רבינו, למען ה'! עשר שנים עבדתי בשביל הכסף הזה!".
"שמעתי", ענה הרב, "ובכן, אדון, מה תענה להגנתך?".
העשיר נשף וקצף ברוגזה: "כבוד הרב, זוהי עלילה ניבזית! לקחתי אותו כנער צעיר לתוך ביתי, החשבתי אותו לבן, וזו היא סטירת הלחי שאני מקבל בתמורה?!".
על אף שחשד בו הרב – הוא לא אמר מילה. 'עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר' (דברים יט, טו), וכאן אין שום עדות למעשה שנעשה.
אולם חכם עדיף מנביא (בבא בתרא יב.). הוא התבונן בעשיר במבטו החודר ושאל: "אמור לי, האם לא ראית את הכסף כשירדת למרתף?"
"לא, כבוד הרב, לא ראיתי דבר" – השיב האדון.
"אם כך", פנה הרב לשמש בית הדין, "יש להוציא מודעות גדולות בשם בית הדין, שכל יינות הסוחר פסולים, ואסור לשתות מהם! יש בהם חשש יין נסך!".
"מדוע?", התרעם הסוחר, "הרי רק אני והמשרת היהודי יורדים אל המרתף!".
"כך היה עד היום", החזיר לו הרב כשאינו מסיר את מבטו ממנו, "אך זה עתה התברר שעוד אנשים עלולים לבקר שם. הנה, המשרת השאיר את הכסף, וכשאתה ירדת הוא כבר לא היה. מן הסתם נכנס באמצע איזשהו גוי ולקח את הכסף, וחזקה על גוי שנכנס למרתף יין, שהוא פותח את החביות ושותה מהן. אם כן, יינותיך יינות נסך הם!".
"אולי נשוב ונחפש את הכסף במרתף?" – ניסה היינן להציל את כבודו האבוד.
"לא ולא", סירב הרב, "אתה עלול לתת לו את כל הכסף שוב, ובלבד שבית הדין יתיר לך את היין".
כשהבין העשיר כי אין לו שום מוצא, וכי כל הונו עומד כעת על כף המאזניים, החל לגמגם: "לא, כבוד הרב, אף אחד לא נכנס. אני הוא זה שראיתי את צרור הכסף מונח על אחת החביות, ונטלתי אותו לעצמי"…
"אוי לך ואבוי לנפשך!", גער בו הרב, "איך פיתה אותך יצרך לעשות כדבר הזה?! איך העזת לקחת מיתום מסכן עשרים אלף רובלים, בשעה שמרתף היין שלך שוויו מאתיים אלף? לך והבא מיד את הכסף!".
האדון פרץ בבכי, ורץ להביא את הכסף…
♦♦♦♦♦♦
איך מגיע אדם לחוכמה כזו?
התורה מורה לדיין לשפוט כל דין במתינות גדולה, והחכם מכל אדם אמר: "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ" (קוהלת ב, יד), אך הדרך שבה זוכים לכך, היא על ידי מסירות נפש לתורה.
מי שמוסר נפשו על חוכמת התורה הקדושה, זוכה לקנות אותה. התורה אינה חוכמת מדע חיצונית שלומדים בשביל ידיעות בעלמא, אלא צריך האדם להעמיק בה, ולמסור נפש עבורה – וכך יזכה בה!
אומנם, חוכמתו של רבי שלמה קלוגר לא באה לו אלא בעיקבות יגיעתו העצומה בתורה.
בנו של הגאון, רבי מאיר, מעיד כי אביו חיבר שלש מאות שבעים וחמישה ספרים, כמנין שמו – "שלמה", ובכל ספר טמונה גאונות עצומה ונוראה, וידיעת התורה מורחבת. כל רז לא אניס ליה.
עוד הוא מעיד, כי אביו לא היה ישן יותר משעתיים ביממה, ולפעמים היה הולך לישון, ולאחר כחצי שעה מתעורר, נוטל ידים, מברך ברכות התורה, ויושב לכתוב חידושי תורה שהתחדשו לו.
כשטענו כלפיו כי לא יישן די הצורך, היה עונה: "מה אעשה? איני יכול. היו לי קושיות רבות לפני השינה, ועתה באו אלי בחלום, ואמרו לי כמה תירוצים, הקשיתי עליהם מכמה מקומות בש"ס, והם יישבו לי את כל הקושיות. מוכרח אני לכותבם כעת, משום שמפחד אני שמא לא אזכור אותם עד הבוקר"…
מידי לילה בלילה נהג רבי שלמה קלוגר לסיים את ספר התהלים במשך כשעתיים, ולאחר מכן היה יושב ולומד כמה דפי גמרא ושו"ת. אחר כך היה מתפלל, ולאחר התפילה ניגשו ושאלוהו שאלות בהלכה. כשסיימו השואלים להציג את שאלותיהם, וספקותיהם התבהרו – נהג לשוב לביתו ולהעלות על הכתב מחידושי תורתו, ומיד לאחר מכן היה יוצא לבית הדין לדון בענייני אנשי העיר.
♦♦♦♦♦♦
שלמה המלך ע"ה אומר: "אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים תַּחְפְּשֶׂנָּה, אָז תָּבִין יִרְאַת ה' וְדַעַת אֱלֹקִים תִּמְצָא" (משלי ב, ד-ה).
על כך מובא במדרש (שיר השירים רבה א, ט): "רבי פינחס בן יאיר פתח: 'אם תבקשנה ככסף' – אם אתה מחפש אחר דברי תורה כמטמונים הללו, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרך".
"משל לאדם, אם מאבד סלע [מטבע] או כילרין [תכשיט] בתוך ביתו, הוא מדליק כמה נרות, כמה פתילות עד שיעמוד עליהם, והרי דברים קל וחומר – ומה אלו שהם חיי שעה של עולם הזה, אדם מדליק כמה נרות וכמה פתילות עד שיעמוד עליהם וימצאם, דברי תורה שהם חיי העולם הזה וחיי העולם הבא, אין אתה צריך לחפש אחריהם כמטמונים הללו?! הוי 'אם תבקשנה ככסף'".
כאשר נאבד לאדם מטבע של זהב או של כסף, הוא מדליק נרות ומחפש בכל כוחו כדי למצוא אותו. הוא עושה חיפושים אחר חיפושים, מדליק נר אחר נר – עבור מטבע אחד!
והתורה, אומר רבי פינחס, שהיא עמוקה מִנִּי ים, כמה חיפושים ומסירות נפש צריך אדם לעשות כדי למצוא אותה!
המטבע הוא קניין חולף של העולם הזה. אלו הם "זוזים" – היום אצלך, ומחר אצל מישהו אחר, ובכל זאת אדם אינו מוותר עליהם, ואילו התורה הקדושה נותנת לאדם חיים ואושר בעולם הזה, ונשארת עם האדם גם בחיי הנצח! 'חיי עולם נטע בתוכנו' (מתוך התפילה), וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר (משלי ג, יח) – על אחת כמה וכמה שצריך אדם למסור את נפשו בשביל לדעת ולהבין אותה!