פרשת כי תשא – הרב יצחק ברנר זצ"ל

פרשת כי תשא

פרשה שלישית העוסקת בענייני המשכן. פרשת נתינת מחצית השקל ע"י כל יהודי מבן 20 שנה ומעלה. בשנה הראשונה זה ניתן כתרומת חובה לבניית אדני המשכן ועשיית הווים לעמודים, מה שנקרא מעמידי המשכן. אם לכל כלי המשכן היתה תרומה "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" – כל אחד כפי מה שהוא רוצה, הרי שלעמודי המשכן, לאדני המשכן, לְוַוֵי העמודים, היתה תרומת חובה. כל אחד נתן בשנה הראשונה תרומה של מחצית השקל. כל אחד ואחד היה צריך שיהיה לו חלק בבנין המשכן, במעמידים של המשכן. לגבי שאר הכלים במשכן, על זה נאמר "אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". בתרומה הזו של מחצית השקל, בפעם הראשונה, אומרים חז"ל שזה היה כופר נפש על חטא העגל, אע"פ שזה כתוב לפני כן, אבל זה ניתן אחרי, וזה היה כפרה על חטא העגל. ומהשנה השניה והלאה עד אחרי חורבן בית שני מצוות עשה מדאורייתא, מדי שנה בשנה, תרומת חובה – מחצית השקל – אפילו העני ביותר צריך לקחת הלוואה למחצית השקל, לצורך קניית קורבנות ציבור ונסכיהם, קניית המלח שמולחים את הקורבנות, קניית עצי המערכה, לחם הפנים, העומר, פרה אדומה, שעיר המשתלח, לשון של זהורית ביום כיפור, חוט השני שהיה צריך להיהפך ללבן ועוד כל ההוצאות להחזקת המשכן / המקדש.

גם נתינה זו שניתנה עד חורבן הבית – מחצית השקל, נקראת בתורה: כופר נפש, שהרי קורבנות הציבור – התמידים והמוספים, הם כפרה לכל עם ישראל – תמידים של בוקר, תמידים של בין הערביים, מוספים – אלה כופר נפש. חובה על כל יהודי להשתתף בכך מהשנה השניה. אח"כ בפרשת השבוע, יש את עשיית הכיור וכנו לרחצה, הכנת שמן המשחה למשוח בו את הכלים ולמשוח בו את הכוהנים – בני אהרן, כדי לקדשם בשמן המשחה. וגם מופיע בפרשת השבוע את פרשת עשיית הקטורת וכן את פרשת הסמכת בוני המשכן – בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן.

והשיא בפרשת השבוע "וַיִּתֵּן אֶל-משֶׁה כְּכַלּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא, יח) את שני לוחות העדות, הלוחות הראשונים – "לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" – זה השיא! עד כאן אנו עוסקים בצרכי המשכן.

וכאן בא החטא הנורא אשר חטאו ישראל מ' יום אחרי מעמד הר סיני – חטא העגל – אשר בעקבותיו השליך משה רבינו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר ביום 17 בתמוז הראשון, אחרי מתן תורה, אחרי יציאת מצרים, וכאן בפרשת השבוע התורה הקדושה מפסיקה לעסוק בענייני המשכן!! ואנחנו כמעט עד סוף הפרשה עוסקים בחטא העגל ובתיקון שלו ובתגובת ה' אחרי חטא העגל שזה החצי השני של הפרשה: "וַיּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה רָאִיתִי אֶת-הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם-קְשֵׁה-ערֶף הוּא. וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר-אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (לב, ט) – וכאן בא לידי ביטוי גדלותו של הרועה הנאמן – משה רבינו – שמסר עצמו למען עמו החוטא באומרו: "וְעַתָּה אִם-תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם-אַיִן" – ואם אינך רוצה לסלוח להם, אתה רוצה לכלותם? אז – "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ"! – זו פרשת השבוע. וזה לא מספיק אלא: "וַיְחַל משֶׁה אֶת-פְּנֵי ה' אֱלֹהָיו" – משה מתחיל להתפלל – "וַיּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ…זְכר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ" – זכור את זכות האבות, התפילות, התחנונים, לימוד זכות והוא פונה אל הקב"ה מצד קידוש ה' שיהיה – אם הוא לא יכלה אותם, וחילול ה' הגדול שיהיה – אם הוא יכלה אותם, והסוף: "וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (לב, יד).

במרכז הפרשה, על רקע של מעשה העגל, מזדקפת דמותו של מנהיג יהודי, מסירות נפש של הרועה הנאמן שאמר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" נטילת אחריות למען הַצֵל את עמו מנגף ומכליה. וזהו נושא שיחתנו – דמותו של המנהיג בישראל.

על רקע של פרשת השבוע ועוד, מה זה מנהיג? משה רבינו אומר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" משה רבינו מתפלל על עם ישראל, ואח"כ כתוב "וַיִּנָּחֶם ה' עַל-הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ" (לב, יד). עם ישראל חי! וזה נכתב לנו באמצע הפרשה. באים חכמי הרמז ואומרים שכבר בפסוק הראשון הפותח את פרשת השבוע, נמצאו רמזים לדמותו של המנהיג היהודי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר. כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כּפֶר נַפְשׁוֹ לה' בִּפְקד אתָם וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקד אתָם" (שמות ל, יב) – על דרך הפשט: ביקש הבורא יתברך לִמְנות את ישראל אחרי חטא העגל, לאחר שנפלו רבים מישראל, אומרים חז"ל, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה לו עדר צאן ופרצה בהם מגיפה ומתו חלק מהם, אחרי שפסקה המגיפה, אמר בעל העדר לרועה: רוצה אני שתמנה את הצאן לדעת כמה נשארו. אומר המדרש: "ואף על פי שאין דבר נעלם מעיני הקב"ה" – שהרי הקב"ה יודע כמה יהודים מתו בחטא העגל – "רצה הקב"ה להראות החיבה שהוא מחבב את ישראל אם הם עושים תשובה" – עם ישראל חזר בתשובה שנאמר: "וַיּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר יד, כ) – רצה הקב"ה למנות את ישראל להראות לעם ישראל שהוא מחבבם, וזאת אע"פ שהם חטאו בחטא הנורא, אין דבר העומד בפני התשובה ולכן הוא ספר אותם. ומה העניין של המספר? אומרים חז"ל: "כי המספר מורה על חשיבות, ועל המעלה הפרטית שיש לכל פרט" – כי דבר שאינו חשוב, אין לו מספר. כשאתה מוריד ממשאית אבנים לבנות גדר, אתה סופר כל אבן ואבן? ודאי שלא! כי אין להם חשיבות עצמית, פרטית. יהלומים סופרים כל אחד ואחד, יהלומים לא מוכרים על הקילו… כל אחד ואחד הוא יהלום, אז כל אחד יש לו מספר, אם כן, אומרים חז"ל, הרי הקב"ה יודע כמה יהודים נשארו, אז בשביל מה הוא צריך למנות אותם? כי הם חזרו בתשובה, ואחרי שאדם חוזר בתשובה, הוא חביב אצל הקב"ה, ולכן הוא מונה אותם קבל עם ועולם, שאמנם הם חטאו, אבל, עם ישראל קדושים וחביבים, כולם אהובים, כולם ברורים, כולם קדושים, ואז הקב"ה מבטא את זה במספר, במניין, כל אחד הוא מספר חזק! המספר מורה על חשיבות של עם ישראל – זה על דרך הפשט.

באים חז"ל ושואלים על דרך הרמז: מהו שכתוב: "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"? היה לכתוב לומר: כי תשא את בני ישראל. שהרי כל אחד מבין שאם תספור את בני ישראל, אז הם יהיו ממוספרים, ותדע כמה היו, כמה נותרו אחרי המגיפה שאחרי העגל. מה התוספת של המילה "ראשׁ"? כפי שאמרנו גולת הכותרת של הפרשה, היא מסירות הנפש של משה רבינו בשביל עם ישראל שאמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", וזה נרמז כבר בפסוק הראשון ועונה האלשיך הקדוש (ועוד רבים מחכמי ישראל): "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם " – "כי תבוא לְמַנוֹת ראש ומנהיג לעם ישראל" – אם תבוא לשלוף מישהו מתוך העם (תרים אותו – "כִּי תִשָּׂא") – "תמנה רק את זה שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש, כפרה, ולמסור את נפשו, את שמו ואת נצחיותו בעד כלל ישראל". לא כל אחד ראוי להיות מנהיג! אדם המוכן לומר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" – אדם המוכן למחות את שמו לנצח מתורת הנצח, למען צאן מרעיתו – זהו המנהיג!

וחידוש נוסף: "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם" – "ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" ראשי תיבות: רבי. לומר לך: הרבי אמר… וזה לא רק בחסידות! ה"רבי" זה גם בגמרא. "רבי" זה ראשי תיבות "ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל"! "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – אתה רוצה למנות "רבי" על ישראל? אתה רוצה למנות רבן ומנהיג על ישראל?! לא כל אחד ראוי, אלא רק זה שמוכן לתת "כּפֶר נַפְשׁוֹ" בשביל עם ישראל. מי שמוכן להקריב את נפשו עד כדי "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ" לנצח מתורת הנצח, זה ראוי להיות מנהיג על ישראל!

כיוצא בזה, בפרקי אבות אנו מוצאים הרבה משניות שפותחות במילים: "הוּא הָיָה אוֹמֵר" – אומרים חכמינו ז"ל: "הוּא הָיָה אוֹמֵר" – פירושו: אומר היה את ההוא שלו. זה לא, הוא אמר תיאוריות, אלא כל תנא קדוש שמוזכר בפרקי אבות כשנאמר "הוּא הָיָה אוֹמֵר" הכוונה שהוא היה אומר את ההוא שלו, את העצמיות שלו, את המיוחד שבו, את המייחד אותו, לא סתם אמירות בעלמא. לא רק שהוא היה עומד מאחורי הדברים שהוא אמר, אלא "הוּא הָיָה אוֹמֵר" את המהות שלו.

ובמה דברים אמורים?

משה רבינו לפני פטירתו, כשהקב"ה אמר לו שהוא לא יכנס לארץ והוא צריך לְמַנות על עם ישראל מנהיג חדש, מה משה רבינו מבקש? הוא היה מבקש את ההוא שלו: רבש"ע אני רוצה מנהיג שלא יהיה פחות ממני – שיהיה קרוב אליך ה' לא פחות ממני, שתוכל לדבר אליו כמו שאתה מדבר איתי, כדי שהוא יעביר את המסרים לעם ישראל, אבל שיהיה גם נביא גדול (יהושע). ומתוך מה שהוא ביקש, ניתן להבין מה היו המושגים של משה רבינו במנהיגות, ומה הייתה המורשת שלו מי ראוי להיות המנהיג בישראל. ואני מכוון את זה כנגד כל מיני פרקים באקטואליה של ימינו.

כתוב כי משה רבינו ביקש לפני פטירתו: "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל-ה' לֵאמר" (במדבר כז, טו) – וזהו המקום היחיד בתורה שבו כתוב "וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל", בשאר המקומות כתוב "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה" – ממשיך משה ומבקש וכל מילה כאן נדרשת: "יִפְקד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה" – עם ישראל נקרא עדת ה' – "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה" (במדבר כז, טז-יז) – אומר רש"י הקדוש: מה משה רבינו ביקש? "יִפְקד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר". מה זה "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"? (תקישו מכאן את ה"הוּא הָיָה אוֹמֵר" – הוא אמר את עצמו) מה, אנחנו לא יודעים שהקב"ה שולט על כל ארבע רוחות שמים? מה זה שייך כאן שכתוב "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר"? אומר רש"י הקדוש, חז"ל: "מנהיג שיהיה סובל כל אחד לפי דעתו". שהרי אמרו חז"ל: "כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שווים" – כל אדם ואדם יש לו דעה משלו, יש לו סגנון משלו, צורת דיבור משלו, צורת מחשבה משלו. (רבותי, גם במפלגה עצמה, המאחד אותם זה השנאה למפלגה האחרת! הימין שונא את השמאל, השמאל שונא את הימין, אבל גם במפלגה עצמה, בימין לדוגמא, כל אחד הוא שועל/זאב בודד, כל אחד זה הוא! אבל יש להם מכנה משותף נגד המפלגה השניה) כל אדם נברא בפרצוף שונה, בטביעת אצבעות שונה ובדעה אחרת, מחשבה אחרת, ואין צריך להוכיח זאת. אומר משה רבינו: מה זה מנהיג בישראל? מנהיג צריך ללכד ולאחד את כל העם, כי הוא המנהיג על כולם, אבל בעם יש הרבה דיעות. (יש ימין קיצוני, ימין מרכזי, אמצע, מרכז, שמאל קיצוני), וכל אחד מאלה יש לו את הדיעה משלו, את האורגנטציה שלו, ואם כן, מה זה מנהיג? מנהיג מאחֵד את כולם. מה הפירוש? אומר רש"י: "מנהיג שיהיה סובל כל אחד לפי דעתו" – שיסבול כל אחד – "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר" – תמנה לעם ישראל מנהיג שהוא סובל את כל הרוחות שיש בעם ישראל, את כל רוחות השמים מכל הכיוונים, שהרי אין דעתו של אדם שווה לדעת רעהו. במילים אחרות לסבול את כולם, סבלנות לכולם, לשמוע את כולם, וזהו יסוד גדול! וממשיך הפסוק ואומר: "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" – אומרים חז"ל, רש"י: אשר יוציאם ואשר יביאם בזכויותיו, שהוא יהיה בעל זכות גדולה שהוא יוכל להביא את תלונותיהם, את בקשותיהם, להמליץ עליהם כאשר הם חטאו, ובמילים פשוטות: שהוא ימצא חן בעיני אלוקים ואדם! מיהו האדם שיכול להביא את דבר עַמו לפני בורא עולם? שהוא מוצא חן בפני אלוקים וגם בעיני אדם. אומר רש"י: "וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם" – "הוּא הָיָה אוֹמֵר" – הוא אמר את עצמו, משה רבינו בפרשת השבוע מצא חן בעיני ה', כמו שנאמר "אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (שמות לג, יג) – על עם ישראל שהקב"ה רוצה לכלות אותם לגמרי ומשה רבינו הביא את הסליחה והכפרה ועם ישראל חי – "נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר" – למרות שהוא שבר את הלוחות, ומדוע? כי משה רבינו אומר להקב"ה: "אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" – צריך המנהיג למצוא חן בעיני בורא עולם, לא רק לסבול כל אחד ואחד, הוא צריך שיהיה לו כושר סיבולת וסבלנות. ורש"י אומר על המלים: "וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָיו מְאד מִכּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב, ג) – סבל כל אחד ואחד, וזה לא מספיק, כי הוא צריך שהקב"ה יסבול אותו, ובנוסף שהוא ימצא חן בעיני ה', וכן שהוא יוכל לסנגר על עם ישראל ולהביא לו כפרה ונחמה, כמו בפרשת השבוע.

אומר ר' יצחק מוורקה בפולין, מגדולי החסידות: "אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם" – שיהיה מוכן להוציא נפשו בשביל כל אדם מישראל"! והכוונה: למנות מנהיג שהוא מוכן לתת את עצמו – "אֲשֶׁר" – שהוא מוכן להקריב את עצמו למען העם – "יֵצֵא לִפְנֵיהֶם" – תצא נפשו לפניהם, ובכך הוא יציל את עמו – גוולאט! ואת זה משה רבינו מבקש.

אומר רב זלמן סורוצקין בפירושו "אוזניים לתורה": "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה" – רועה, בודאי יהיה! אם כן, מה פירוש המלים "כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה"? רועה בודאי יהיה, כמו שלכל עם יש רועה. האם אתם ראיתם מדינה, או עם שאין לו ראש ממשלה, או אין מלך, או אין נשיא? שלא מצליחים לבחור? זה ברור שרועה בודאי יהיה לעם ישראל. אחד יתפטר, יבוא אחר במקומו… אם מהימין ואם מהשמאל ואם מהמרכז… אומר רב זלמן סורוצקין: רועה ודאי יהיה, – הרי מה אנחנו צריכים ללכת לאומות העולם?! כמה אנשים פה במדינתנו הולכים עם כסא צמוד ומבקשים מהציבור: תושיבו אותי עליו?! אני רוצה להיות ראש ממשלה! כל אחד יש לו כסא צמוד. כולם רוצים את השלטון, את השררה. אומר רב זלמן סורוצקין בעוקץ: "רועה ודאי יהיה כמו לכל עם, כי ודאי ימצֵא איש אשר "יתפוס" את השררה, שייקח את רסן הממשלה לידיו, כי לא חסרים בכל עם רודפי כבוד ושררה" – אתה חושב באמת שעם ישאר בלא מנהיג, רועה, או מלך? לא את זה משה רבינו ביקש, אומר רב זלמן סורוצקין: משה רבינו מבקש "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה", אני מבקש ממך רבש"ע מנהיג שהוא יהיה רועה את העם, לא רועה שיראה רק את עצמו, רק את האינטרסים והכבוד והשררה שלו. משה רבינו לא ביקש רועה שלא יבין את מצוקות העם. ממשיך רב זלמן סורוצקין ואומר: יהיה להם רועה אשר רועה את עצמו, הוא מנהיג את עצמו, הוא מושיב את עצמו על הכסא, אבל הוא לא רואה נכוחה את צורכי העם, את מצוקותיו ובעיות הכלכלה של העם – "ובני ישראל ישארו "כַּצּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רעֶה" – עם ישראל זקוק לרועה אשר ירצה את טובתם ולא את טובת עצמו. רגישויות, אהבה, אוזניים קשובות, לא שררה: אני החלטתי, או צוות האנשים במשרד החליט – לא!

אומר בעל "נתיבות שלום" מסלונים זצ"ל: "בני ישראל אינם זקוקים למלך, הם זקוקים לרועה – יחי ההבדל, כי מלך יש לכולם – "רועה נאמן אשר יפקיר את עצמו למען צאן מרעיתו" – עם ישראל אינו זקוק לאיש שררה ושלטון, כי אם – "לרועה דואג ומוסר נפשו אליהם, רק מי שקילף מעצמו כל הרגשה עצמית, כל מחשבה עצמית, כל אינטרס עצמי, וכל כולו מתמכר למען עמו, ראוי להיות ראש על העדה!!!"

אומר המלבי"ם זי"ע: "גם הצאן שאין להם רועה, יש להם מנהיג, והוא התיש ההולך בראש העדר וכל העדר הולכים אחריו, אבל הוא אינו רועה" – וגם לא רואה – "מאחר והוא סכל כמותם" – התיש הוא טיפש כמו העיזים, זה בהמה – "הצאן, זקוק לרועה היודע להנהיגם בנאות דשא, על מי מנוחות, שיודע לכוון אותם לבל יפלו למהמורות, שלא יעלו על שדה מוקשים" – רועה – אדם חכם, נבון שיודע איך לנווט אותם – "אין די להם לעם ישראל במנהיג הדומה להם, אלא יש להם צורך באיש אשר רוח אלוקים בו, שהוא מרומם ונעלה מכל נגיעות אישיות ורוצה רק את טובתם" – רועה ל"עֲדַת ה'"! זה לא צאן כבשים, עדר כבשים… זה צאן קדושים! משה רבינו מבקש רועה לעדת ה'. שימו לב לדגש: "הוּא הָיָה אוֹמֵר" – הוא מבקש את מה שהוא עצמו ביטא, המחיש במשך 40 שנה!

ובכן, משה רבינו מבקש: מנהיג שלא מבקש את טובת עצמו באמצעות העם, אלא מנהיג שמבקש את טובת העם באמצעותו!! מנהיג החושב על העם כל הזמן באמצעותו, יחי ההבדל…

אתם יודעים שאתם פותחים עיתון חרדי, כל עסקן, כל איש ציבור מהללים אותו אם הבן שלו התארס, וכותבים עליו, שלוחא דרבנן… כולם! כל מי שנתמנה זה שלוחא דרבנן, אפשר לשיר עליו את 15 הפרקים של שיר המעלות…

אני רוצה להקריא לכם קטע מה"חזון איש" שהוא מתייחס לאיש/עסקן ציבור בספרו "אמונה ובטחון" פרק א' אות יג: "שורש תיקון המידות הוא "סוּר מֵרָע", ונוח לו לאדם לקיים "וַעֲשֵׂה-טוֹב", אבל מן הקושי הוא לקיים "סוּר מֵרָע". יש מן האנשים שהם עומדים אכן למסור שארית כוחם לטובת זולתם" – ליחיד ולציבור – "אבל הם קפדנים ביותר, הם מיטיבים, הם רצים, אבל הם קפדנים ביותר וכאשר פגע בהם אדם בדיבורו הקל" – דרך להם על היבלת שברגל – "הם מתקצפים קצף חדל מעצור, וידיהם כלות לחלק מהלומות רצח" – הם לא רק תופסים מיקרופונים, אלא הם גם מסוגלים להרים ידיים – "ואוי לו למי שפגע בהם" – אוי לו למי שדרך להם על איזה יבלת קטנה באמצע הקטנה שברגל. ממשיך ה"חזון איש" ואומר: "אי אפשר לרכוש כבוד ותהילה לעוסק בצורכי ציבור" – בעיני ה"חזון איש" אי אפשר לשבח ולהלל את איש הציבור הזה – "אחרי שזה הגבר לא עמל על תיקון מידותיו" – וזאת למרות שהוא עושה טובות – "עסקנותו טבעית" – הוא לא עובד, אבל הוא רץ שעות, הוא לא נמצא בבית וזה טבעי, ומי דוחף אותו לכך? היצרים שלו! "ועסקנותו טבעית שאהובה לו היצירה הנעשית על ידו" – הוא אוהב להיות עסקן, להיות במרכז העניינים (מארגן, מעמיד את הרמקולים, מנחה וכו') הוא מקריב בזה שעות רבות, אבל היצירה הנעשית על ידו אהובה עליו, הוא אוהב להיות פעיל ומארגן, חבר מועצה, ראש עיר ועל הראש נעימה לו הערצה המקננת בלב כל מכיריו. כל מקום שהוא בא מוחאים לו כפיים – ממשיך ה"חזון איש" ואומר: "אבל אין מה להעריץ אותו, כי כל מה שהוא עושה, זה טבעי, אדם רוצה כבוד, אדם מחפש שררה וכדי להשיג אותה, צריך להקריב שעות וכוחות וכו' וכו'. אז איזה תהילה מגיע לו? זה כמו שאדם רוצה לאכול, אז הוא רוצה להיות עסקן. האם זה אומר שהוא אדם טוב? לא! מה הראיה? אומר ה"חזון איש": שברגע שמישהו לא שומע לו, מישהו מפר משהו, קורץ, מעקם את האף, הוא כבר הולך להשמיד אותו, הוא כבר הולך לחסל אותו. אומר ה"חזון איש": "איך אפשר לרכוש תהילה לאדם כזה? ואמנם הבריות נהנים ממנו" – כי הוא עושה פרוטקציות, הוא מארגן ילדים, מוחק חובות, הוא עושה – "ואמנם הוא מהולל ומשובח בבחינת התהילה והשבח, אבל מה יש להלל אותו? על מה? שזה רצון טבעי של האדם להיות על הבמה הציבורית" – מה דוחף אותו? להיטיב לעמו? לא! ההמון, הציבור בשבילו אמצעי כדי שהוא יוכל לשבת על הכסא… אומר ה"חזון איש": על הרצון הטבעי להנהיג, להיות איש שררה, להיות עסקן ציבורי, לגרוף כבוד אישי, מה יש להלל אותו? זה טבע, בדיוק כמו לאכול! הוא רוצה להיות גבאי כבוד! אז מה יש להלל אותו? האם הוא עשה משהו? האם הוא פעם נלחם נגד הרצון שלו? הכל הוא עושה ברצונו שלו עצמו, ואם כן, מהו המבחן שלו? אם הוא ח"ו אומר לו אחרת, אז הוא מפטר אותו! אז הוא לא נותן לו להיות לידו, כי הוא חשב אחרת. ממשיך ה"חזון איש" ואומר: "על זאת יתהלל גבר שעמל בשליטת נפשו על נטיית רוחו וטיבו" – להלל אדם, זה רק אדם שסובל כל אחד, מאזין לכל אחד – "אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר" – שעומד נגד רוחו של כל אחד, מאזין, מקשיב, שובר את המידות שלו, את הרצונות שלו, למען השני ולא למען עצמו, על רדיפת כבוד ומאבקיו הטבעיים להשיג השררה, על הסבלנות ועל הוותרנות – זה אדם שמגיע לו כבוד, כי כל אלה הם בטבעו של האדם, כי אם האדם יתגבר על יצרו – עסקן שמתגבר על יצרו – זה ראוי לשבח.

"מעשה בחסיד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו הכל הכינו בליבם קבלת פני האורח" – כולם התכוננו, השבת יש לנו אורח, ולא סתם אורח, אלא אורח חשוב, אחד מהזמרים הגדולים חוזר בתשובה ו.. משהו! – "ובביתו הכל הכינו בליבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים, ואמנם כשהגיע היהודי לבית הכנסת, זה שמחלק את האורחים לבעלי הבתים, התברר לו שזה שמחלק את האורחים לאירוח, שכח ממנו, או לא ידע ממנו ונתן את אותו אורח חשוב (קצין, זמר, שחקן), שלח אותו לכתובת אחרת. והחסיד מגיע הביתה ללא האורח שכולם התכוננו. כאשר שב החסיד בליל שבת מביהכ"נ בגפו ללא האורח, התעצבו מאוד בני ביתו" – כולם נכנסו לעצבות – "אמר להם החסיד: למה אתם עצובים?" – מה פירוש למה? אין לנו אורח השבת! – "אמר להם החסיד: אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה" – אורח זה לא סחורה! הוא לא אמצעי שאוכל להשוויץ עימו! ("זה האורח שלי לשבת!", ושואלים אותי: "מי זה האורח?" ואני עונה: "סגן אלוף בצבא! או הזמר.." והעם עונים בהתפעלות: "הא, זה הזמר הזה.. הא… הא…) אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, הוא לא אמצעי שאוכל להתפעל עימו שזה האורח שלי לשבת. "דְאָגַתי" – אומר החסיד לבני ביתו – "דְאָגַתי רק שיהיו לו לאורח צרכיו וסעודת שבת" –שיהיה לו טוב, שיהיה לו מה לאכול, שיהיה לו איפה לשכב ומי שידבר אותו ויארח אותו וישמע זמירות שבת בבית יהודי, שהרי הוא חושב אולי לחזור בתשובה – "אבל אחת היא לי" – אומר החסיד – "אם קיבל זאת ממני או מזולתי"!

אומר ה"חזון איש": "לא כן מנת חלקם של דלת העם, (דלת העם במובן הרוחני) אם הוא אוהב לעשות טוב לא ימנע ממנו צרות עין, ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו" – הוא רוצה להכניס את האורח, הוא רוצה להתפאר בו! ההא.. האם האורח הוא אמצעי כדי שתוכל לצאת לרחוב ולומר: זה האורח שלי?! אם ככה, אז אתה לא חושב על טובת האורח, אלא על טובת עצמך! לספק את רצונו באמצעות אחרים ולא את רצונם באמצעותו.

ואני משלים את הקטע זה בדברי המלבי"ם בפרשת וישב: "המתנהג תמיד במידה אחת שטיבעו נוטה אליה, לא יחשב למעלה, כמו מי שהוא תמיד ענו, מי שהוא תמיד נדיב לב, מי שהוא תמיד רחמן" – רחמן, הוא לא מבדיל בשום דבר, אומר המלבי"ם: שאחר שאינו עושה את זה מצד שכלו, אלא מצד טבעו" – הטבע שלו שהוא מרחם על כולם, וזה רק מצד טבעו – זה לא איש מעלה, מדוע? כי הוא מרחם גם על אכזרים. אדם שלא יודע להגיד לא, אדם שלא יודע לבלום רע, הוא מרחם על כולם, אומר המלבי"ם: זה לא אדם טוב! אדם טוב מתחיל איפה שיש לו התמודדות בין הרע לטוב ואז הוא שובר את עצמו והוא טוב, אבל אם אדם לא יודע להיות רע, למשל: נמלה, מגיע לה פרס שהיא זריזה? זה אינסטינקטים, זה טבע שלה, אז מה יש ללמוד ממנה? החתול שיש לו נקיות, הוא יודע להיות לא נקי?! הנמלה יכולה להיות עצלנית? לא! אי אפשר להגיד: אני מריץ את הנמלה, אלא, אני מריץ את האדם שלומד מן הנמלה להיות זריז ולא עצלן, כי כל אדם יש מידות ויש יצרים ויש לו חשק להיות עצלן והוא מתגבר על עצמו, אבל אדם שלא יודע להיות עצלן, בטיבעו כמו נמלה, הוא לא מתמודד עם זה, אז למי מגיע שבח? אומר המלבי"ם: המעלה שאפשר לשבח אדם, זה אם נראה אותו שובר את עצמו, מקריב את עצמו, וזה יבוא לידי ביטוי שהוא יהיה ענו ונדיב ורחמן כלפי הצדיקים, הטובים, אבל אכזרי כלפי הרשעים, כשהוא רואה מפגֵע, הוא לא אומר לו: בבקשה ממך, אולי תפנה את בית הילדים בקיבוץ…הואיל בטובך, באמת… כל המרחם על אכזרים, סופו להתאכזר על ה… למה? כי הוא לא אדם איש מעלה, הוא פשוט רחמן בטבעו, הוא לא יכול אפילו לראות איך שזבוב נהרג, וזה לא איש מעלה, כי הוא לא שובר את מידותיו, אז בה במידה שהוא טוב לזה, אז הוא גם טוב לאכזרים, והוא מביא אסון על החברה.

אומר המלבי"ם: "גם הרשעים יש להם רחמנות" – על מי יש להם רחמנות? – "גם הרשעים יש להם מוסר" – כלפי מי? – "כלפי הרעים!" – הם מרחמים על המפגעים, על האכזרים, ובה ובמידה הם אכזרים על הצדיקים, על הילדים, על הזקנים שהם מעלים אותם באש, הם יורים ללא הבחנה, אמנם יש להם מוסר, אבל איזה מוסר זה? זה מוסר חד צדדי! אם כן, אומר המלבי"ם: מנהיג בישראל זה לא אחד שפועל למען עצמו, זה לא אחד שמחפש את השררה והכבוד, אלא אחד שמוכן להקריב את נפשו, שנותן את נפשו ככופר למען עם ישראל – זה מנהיג וזו פרשת השבוע שבה נאמר: "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – כשאתה הולך למנות ראש ומנהיג לעם ישראל, תמנה רק את זה שמוכן לתת את עצמו ככופר נפש ולמסור את נפשו – מסירות נפש. כשזה נוגד את האינטרסים האישיים והכבוד האישי שלו, זה מנהיג וזה משה רבינו!

ועתה נראה מי הוא אהרון הכהן. כתוב בפרקי אבות: "אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה" (אבות א, יב) – לאהרון הכהן היו שני בגדים משמונת בגדיו. בגד אחד היה אפוד שהיה כמו סינר והיו לו שתי כתפות חוברות אל שני קצותיו ("שְׁתֵּי כְתֵפת חֹבְרת יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו וְחֻבָּר" (שמות כח, ז)) ומה חיבר את שתי הכתפות? כתוב בתורה "וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים עַל כִּתְפת הָאֵפד" (כח, יב) ומה היה בכל אבן שוהם? על כל אבן מפותחות היו ששה שמות של שבטי ישראל לפי הסדר שנולדו, ואלו הם המחברים של הסינר שלו שהוא עוטף את עצמו בו, שנאמר: "עַל כִּתְפת הָאֵפד אַבְנֵי זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שם לט, ז) ואז "וְנָשָׂא אַהֲרן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי ה' עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו לְזִכָּרן" (שם כח, יב) הוא תמיד נשא את שני האבנים עם שמות בני ישראל על הכתפיים שלו.

והבגד השני חושן המשפט. זה היה על ליבו והיו בו 12 אבנים שונות: אודם, פטדה וברקת ועוד – 12 אבנים טובות, פיתוחי חותם ועל כל אבן היה רשום שם של אחד מהשבטים ועל זה נאמר: "וְנָשָׂא אַהֲרן אֶת-שְׁמוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט עַל-לִבּוֹ בְּבאוֹ אֶל-הַקּדֶשׁ לְזִכָּרן לִפְנֵי-ה' תָּמִיד" (שם) – שימו לב, גם על כתפיו, תמיד, שני אבני שוהם, וגם מה שעל ליבו לזיכרון תמיד וזה האורים והתומים – חושן והאפוד.

אומרים הספרים הקדושים (ספרי חסידות) דבר נפלא על דמותו של מנהיג בישראל – אהרון הכהן. (שהוא המנהיג השני בעם ישראל שהנהיג את עם ישראל 40 שנה במצרים בטרם הגיע משה רבינו ממדיין): "אהרון נשא את עם ישראל על כתפיו, "כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאמֵן אֶת-הַיּנֵק" (במדבר יא, יב), על כל כתף שישה שבטים ויחד הוא נושא את כולם, כמו שק קמח. כמו שאבא נושא את הילד שלו, אהרון נשא על כתפיו את עם ישראל שהיו חקוקים על כתפיו ועל ליבו שנים עשר אבנים טובות, כל שבט ושבט הוא אבן טובה בפני עצמו, כל אחד שונה במהותו ממשנהו, כל אחד מהות אחד, כל אחד סגולה אחרת, אופי אחרת, נוסח תפילה אחר, ואהרון נושא את כל ה-12 על ליבו! וכולם אבנים טובות! אף אחד לא דומה לשני, כל אחד יש לו דעה, מחשבה ואופי אחר ואת כולם נשא אהרון על ליבו שהיה נתון לכל אחד ואחד מהם, רגשותיו חשים כל אחד ואחד מהם, שמחותיהם זה שמחתו, צערם זה צערו. זה נקרא לשאת על ליבו, את כל עם ישראל הוא נושא על הכתפיים ואת כולם הוא נשא על ליבו, כי לכולם יש לו רגש, הוא מרגיש את כולם, הוא חש את כולם, הוא סובל את כולם, הוא מיטיב לכולם, כי הם על לבו – בתוך ליבו! הוא נותן להם את הלב שלו!

איך זכה אהרון הכהן לשאת על ליבו את חושן האפוד? מה היה המבחן שלו שנמצא ראוי לשאת את עם ישראל על ליבו? מהו מבחן המנהיגות שהיה לו? אומרים חז"ל: "כאשר ביקש ה' יתברך לשלוח את משה רבינו לגאול את בנ"י ממצרים במעמד הסנה, שבעה ימים (אומר רש"י, חז"ל) השפיע הקב"ה על משה שילך לגאול את עם ישראל ומשה, העבד הנאמן, אוהב ישראל הגדול, משיב לה': "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" (שמות ג, יא) – מה זה "מִי אָנכִי"? אומר רש"י: מה אני חשוב לדבר עם המלכים. הוא לא אומר כאן למה. הבטיח לו הקב"ה כי יהיה עימו גם אחרי כל המופתים שעשה בידו. ושוב אומר משה אל ה': "וַיּאמֶר משֶׁה אֶל-ה' בִּי ה' לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנכִי" – אני לא יודע להתייצב בפני מלכים – פעם שניה שהוא דוחה את בקשת ה'. שמתם לב? משה דוחה את בקשת ה' לגאול את ישראל?! ואז ה' משיב לו: "מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי-יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנכִי ה'. וְעַתָּה לֵךְ וְאָנכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר" ופעם השלישית משה רבינו מסרב, ואומר: "וַיּאמֶר בִּי ה' שְׁלַח-נָא בְּיַד-תִּשְׁלָח" – בפעם שלישית, אחרי שהקב"ה מבטיח לו הכל: אני אהיה עמך, אתה תדבר, הוא נותן לו מופתים, ועל פסוק זה אומר רש"י: שלח נא ביד מי שאתה רגיל לשלוח – כבר 40 שנה אתה שולח ביד מי? ביד אהרון אחי שהוא המנהיג את בית ישראל, הוא אחי הגדול ב-3 שנים. אחי שהוא נביא ה', אתה מדבר אליו, אז הוא גם נביא ואפשר להעביר לו מסרים, שואל רש"י, חז"ל: הרי יש למשה את האפשרות להיות מנהיג ועוד ה' יהיה לו לפה ויהיה עימו, מי מוותר על כסא כזה?! (הרי כולם רצים אחרי הכסאות – תבחרו בי…) ולמה לא רצה משה רבינו לקבל את השליחות? ועונים: "וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרון אחיו שהיה גדול הימנו והיה נביא" – כלומר אהרון היה גם ראוי, ואהרון 40 שנה הוא היה מנהיג את הציבור בהצלחה במצרים. אומר משה רבינו לה': למה להפסיק את השליחות והמנהיגות שלו? למה לפטר אותו? הרי הוא מוצלח! למה שאני אנהיג במקומו, אני צעיר ממנו, ואני כבר 40 שנה לא נמצא במצרים! אומרים חז"ל: חשש משה רבינו ל"בן אדם לחבירו" כלפי אהרון אחיו – מה יחשוב עלי אהרון אחי? שהרי אדם לא אוהב שמפטרים אותו. אדם לא אוהב שמנחיתים עליו מישהו אחר. ובמיוחד אדם שלא צמח בשורות הצבא, המשטרה, משרד החוץ… מנחיתים עליו מישהו מבחוץ. מי אוהב את זה? הוא יקבל את זה? בתוך ליבו יהיה לו איזה קפֵידא למה לקחו לי את המשרה שלי, מה אני לא הייתי טוב במשך 40 שנה?! משה רבינו הוא מנהיג שקילף מעצמו כל יצר של כבוד, קילף מעליו כל נגיעה אישית וכל מחשבותיו רק ה"טוב והמיטיב", הוא חושב: רבש"ע, אתה לימדת אותי להקפיד על "בין אדם לחבירו" לא לבנות קריירה על חשבון השני, לא לדרוס את הזולת, לכבד את הזולת והוא אחי הגדול וגם נביא ה', אז למה להדיח אותו? למה להביא מישהו אחר?! (טוב, אז לא היתה התנתקות…בסדר…) אז משה רבינו לא מוכן! 3 פעמים הוא דוחה את ה' במעמד הסנה ולא מוכן לקחת את השררה, כי הוא לא מחפש שררה לעצמו, הוא מחפש את טובת עמו, וטובת עמו, היא לא על חשבון המנהיג הקודם! ועל כך תגובת ה': "וַיִּחַר-אַף ה' בְּמשֶׁה וַיּאמֶר הֲלֹא אַהֲרן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי-דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה-הוּא יצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד, יד) – עכשיו תבינו מי זה היה אהרון, ברגע שמשה רבינו שמע שלא רק שאהרון ילחץ לו את ידיו ויגיד לו בהצלחה על המינוי, אלא "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – יודע תעלומות מעיד עליו שאהרון הכהן ישמח לא רק בפה ויאחל לו הצלחה, אלא "בְּלִבּוֹ". כי פיו וליבו שוים. איפה יש כאלה דברים?! ומסיים רש"י: ומשום כך, זכה אהרון לעדי החושן הנתון על הלב! לב שהוא נטול כל נגיעות אישיות, שלא מחפש שררה, הוא יודע לשמוח בשמחתו של אחיו הצעיר, 40 שנה אחרי שהוא היה מנהיג, ועוד נאמר עליו "וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – הוא נקי מכל נגיעות, מכל שררה, הוא מוכן להקריב את עצמו למען עם ישראל בשמחה, וזהו האדם שראוי לשאת על כתפיו את עם ישראל ועל ליבו את חושן האפוד, לשאת על לבו את עם ישראל, שזה משכן רגשותיו.

הנה, יש לנו את משה מצד אחד ואהרון מצד שני.

מספרת הגמרא במסכת הוריות דף י': "רבן גמליאל ורבי יהושע היו מפליגים בספינה" – לצורך עבודה, פרנסה, כי הם היו עניים – "לרבן גמליאל היה פת" – הוא הכין לעצמו איזה סנדוויץ לדרך – "ולרבי יהושע היה פת וסולת, כלתה פיתו של רבן גמליאל, שמח על סילתו של רבי יהושע" – שמח על הסולת שהביא ר' יהושע – "אמר רבן גמליאל לר' יהושע: מניין ידעת שתתעכב זמן כה ממושך שתהיה זקוק גם לסולת? אמר לו ר' יהושע: כוכב אחד יש בשמים שעולה אחת ל-70 שנה ומטעה את הספנים" – שהרי הספנים הולכים לפי כוכבים – "אז אמרתי" – אמר ר' יהושע – "שמא יעלה ויטעה גם אותנו, וההפלגה תיקח זמן רב יותר אז הכנתי יותר אוכל, אמר לו רבן גמליאל: כ"כ הרבה חוכמה יש בידך ואתה זקוק להפליג בים לצורך פרנסתך?" – חכם כמוך ואתה לא מוצא עבודה? הרי כל חברות ההיטק צריכים לתפוס אותך בשתי היידים – "אמר לו ר' יהושע: עד שאתה תמה עלי, תהיה תמה על שני תלמידים שיש לך, שהם נמצאים ביבשה, אחד זה ר' יוחנן בן גודגדה ואחד זה ר' אלעזר חיסמה שהם מלאי חוכמה במדעיהם עד שיודעים לשער כמה טיפות יש בים! ואין להם פת לאכול ולא בגד ללבוש!" – נו, אתה דואג לי, למה אתה לא דואג לחברים שלך, לתלמידים שלך שהם ביבשה! – "נתן ר' גמליאל דעתו והחליט: כשחוזרים ליבשה, אני אושיב אותם בראש, אני אתן להם שררה בבית הדין שלי, או אתן להם איזה משרה של רבנות, כדי שיהיו מתפרנסים מאותה שררה שאתן להם" – ז"א הם יקבלו משכורת, כי מגיע להם, הם חכמים! – "כשעלה ליבשה שלח לקרוא להם ולא באו" – לא נענו להזמנה של מורם ורבם. אומרים המפרשים: "לפי שהיו בורחים מן השררה והגדולה". "חזר ושלח להם ובאו" – שוב הפציר בהם רבן גמליאל ובאו – "אמר להם רבן גמליאל: כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם?" – נדמה לכם שאני נותן לכם רבנות?! דיינות?! להיות אישי ציבור?! "לא באתם אלי, כי חששתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!" – אומר להם רבן גמליאל: שררה בעם ישראל אין! כל איש ציבור, כל מנהיג, כל עסקן, הוא עֶבֶד לעם ישראל. משה רבינו לא רק עבד נאמן להקב"ה, עבדותו, נאמנותו נבחנת בעבדותו ונאמנותו לעם ישראל, זה מנהיג!

עם ישראל זקוק למנהיגים גדולים שיהיו מסוגלים להוציאו מבור תחתיות, ממצבים הנראים כאבודים, מנהיגים שיהיו מוכנים להקריב את נפשם ככופר לעמם! ואם זו דוגמתו של מנהיג, יזכו גם צאן מרעיתו שאפילו אחרי חטא נורא – חטא העגל, לא יהיה בהם נגף והבורא יתברך יקבלם בתשובה. עם ישראל היה לו מנהיג את משה רבינו וגם את אהרון הכהן.

בפרשת השבוע משה רבינו מוריד את עשרת הדיברות, שני לוחות הברית, והקב"ה אומר למשה: "לֶךְ-רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב, ז) – שואלת הגמרא (מסכת ברכות דף לב): מאי "לֶךְ-רֵד"? ועונה: "אמר ר' אלעזר: אמר לו הקב"ה למשה: משה רד מגדולתך (רש"י מביא את זה) כלום נתתי לך גדולה, אלא בשביל ישראל ועכשיו ישראל חטאו, למה לך גדולה" – עם חוטא לא צריך את הגדולה – "מיד תשש כוחו של משה ולא היה כח לדבר" – באופן טבעי לא היה לו כח לדבר – "מכיון שאמר הקב"ה "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם", אמר משה: מה ה' אמר לי הרף ממני?! שאני אעזוב אותו?! דבר זה תלוי בי?! מיד עמד ונתחזק בתפילה וביקש רחמים".

דעו לכם, כי ההנהגה בישראל זה חוק המצברים, המצבר ממלא את המנוע, והמנוע ממלא את המצבר – המנהיג בישראל ניזון מהעם, הוא גדול בזכות העם והגדלות שלו מנחה את העם ומעלה את העם לגדלות – חוק המצברים – אחד ממנה את השני.

אומר ר' אלעזר: משל למלך בשר ודם שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו של המלך יושב לפניו ומתיירא לומר למלך דבר" – הוא פחד להגיד משהו, הוא שתק והמלך נותן סטירות לבן שסרח – "אמר המלך: אלמלא אוהבי זה, שישב לפני, הייתי כבר הורג אותך" – אבל הוא יושב, אז אני לא יכול להרוג אותך, סטירות ומכות כן, אבל להרוג אותך. אמר אוהב המלך: מה?! דבר זה תלוי בי?! נוכחותי לא מאפשרת למלך להרוג את בנו?! מיד עמד והצילו" – פתח את הפה שלו. אומר ר' אלעזר: "תשש כוחו של משה רבינו ולא היה יכול לדבר, אבל לשבת מול הבורא יתברך יכול היה, מששמע מהבורא יתברך "הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם"" – שנוכחותו, צידקותו, ערכו של משה לא נותנת להקב"ה, כי הוא מוצא חן בעיני ה', אז הוא הבין שנוכחותו לפני ה' משפיעה לטובה, אזר כח והוציא עצמו מתשישותו והחל לצעוק: גוולאט!

רבותי, גם שתשש כוחו, גם כשהוא הגיע לרפיון מוחלט, יש בחביוני ליבו כוחות רזרביים, חבויים עמוק עמוק בלב המנהיג, אם הוא רק שומע מהקב"ה שנוכחותו מסייעת להם, הקב"ה לא מחסל אותם, אז התפילה שלו עוזרת. ולכן הוא התאזר בעוז והתעשת ודלה מעצמו את שארית הכח שהיה לו והתפלל עליהם והסוף: "וַיִּנָּחֶם ה'"! – זה מנהיג!!!

משה רבינו היה במצב של תשישות מוחלטת, אבל לא!!! הוא התעשת ולא נשבר נוכח פני ה' והציל את עם ישראל מכליה.

אומר ה"בן יהודע" (בן איש חי בספרו "בן יהוידע" בברכות לב): "לֶךְ-רֵד" – רד מגדולתך. למה אמר הקב"ה "לֶךְ-רֵד", יכל היה לומר לֶךְ, למה "לֶךְ-רֵד"? אומרים חז"ל: "ואם הוא אמר לו רד, אז למה הוא לא ירד מיד?" ועונים וכך גם פירש ר' אלעזר ש"לֶךְ-רֵד" זה לא לרדת מהשמים, כי אחרת הוא היה אומר לו רק לך. אבל אם הוא אמר לו "לֶךְ-רֵד" הכוונה רד מגדולתך. ועדיין קשה, א"כ למה אמר לו גם רד? ועונה: כתבו המפרשים שהעונש של אדם הראשון אחרי שהוא חטא, המרידה של אדם הראשון כלפי הקב"ה זה היה כמו עבודה זרה, הוא אמר יהיה בסדר, ה' אמר: לא, אל תתחכם! אומר ה"בן איש חי" שהעונש שלו היה: "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ" (בראשית ג, יח) שהחוטא בחטא של עבודה זרה, של מרידה בה', פוגם באות ד' של "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד) בד', שמניח ח"ו את האות ר' במקום האות ד'. ומוריד את קוצו של הד' ושם במקום זה, רחמנא ליצלן, ר' במקום הד', ונאמר: שמע ישראל ה' אלוקינו ה'…" (לא רוצה להגיד…באות ר') בפרשת השבוע כתוב: "כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שם לד, יד), במקום "אֵל אַחֵר", אז הוא הוסיף לר' את הקוץ של ה'-ד' שהוא לקח מ"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד", ונשאר לו קוצו של ד', אז הוא שם את זה פה: ויוצא במשפט לא יהיה לך קל…- לא רוצה להגיד – כפירה, אפיקורסות. הוא פוגם באות ר', הוא פוגם באות ד', מעביר את הקוצו של ה-י' מה-ד' ל-ר' ובכך הוא מבלבל את ה"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" ואת "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" ולכן אדם הראשון שהיה לו את הפגם הזה, נענש בקללה זו של "וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ"

אתה נטלת את הקוץ מה-ד' ושמת ב-ר' וגם החלפת את ה-ר ב-ד' ולכן העונש שלך זה "קוֹץ וְדַרְדַּר" – דל"ת, רי"ש, דל"ת, רי"ש – כי החלפת דל"ת ברי"ש ורי"ש בדלת.

אומר ה"בן איש חי": "ולכן כשישראל חטאו בחטא העגל שזו מרידה ראשונה בה' יתברך, הם גם פגמו באות רי"ש ובאות דל"ת" – ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – וב"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" – ולכן אמר לו הקב"ה "לֶךְ-רֵד" – לך אצל בעלי הפגם של "רֵד", לך אל אדם הראשון שפגם ב"רֵד", לך אליהם שירדו מגדולתם וגם אתה רד מגדולתך.

אומר ה"בן איש חי": ולכן כתוב: "לֶךְ-רֵד" – לך אל בעלי הפגם של "רֵד" ותהיה במחיצתם, הם ירדו והורידו את העולם, לך איתם!

בא הגאון מוילנא ואומר כוונה נוספת למילים: "לֶךְ-רֵד" מגדולתך – הקב"ה דיבר אל האותיות רי"ש ודל"ת בתורה הקדושה. אמר להם הקב"ה לאותיות רי"ש ודל"ת: תרדו מגדולתכם. מה זאת אומרת? על פי המסורה, בספר תורה האות דל"ת ב"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" היא אות גדולה. והאות רי"ש בפרשת השבוע בפסוק "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר", הרי"ש היא גדולה. אומר הגאון מוילנא: "כשעם ישראל חטא, בשביל מה הקב"ה שם דל"ת גדולה ורי"ש גדולה?! בעשרת הדיברות כתוב: "אָנכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי" (שמות כ) ו"לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" (שמות לד) – הקב"ה שם בהם אותיות גדולות, כי הם עדות לישראל – "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד" – אחד יחיד ומיוחד, "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר" – רי"ש גדולה, ואם האותיות הגדולות לא עזרו, אומר הגאון מוילנא: אז הקב"ה אמר לאותיות: "לֶךְ-רֵד" – לאותיות רי"ש, דל"ת – רדו מגדולתכם, כי לא הועלתם לי, אתם יכולים להיות כבר כמו כל האותיות. ומסיים הגאון מוילנא: אבל אין דבר העומד בפני התשובה. ועובדה, תפתחו את ספר התורה, תפתחו חומשים הרי"ש גדולה והדל"ת גדולה, וכיון שעשו ישראל תשובה, נשארו שתי האותיות גדולות כבתחילה!

מה למדנו? היה מנהיג שהנהיג את עם ישראל, השיב אותם בתשובה, מצד אחד התפלל לה' ואמר: "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", מצד שני הוא החזיר את העם בתשובה, והשאיר את הרי"ש גדולה והדל"ת גדולה, עם ישראל חי והתורה הקדושה נשארה נצחית עם אותיותיה כבנתינתה.

היה פעם רב בטבריה, הרב ברנר זצ"ל, מחסידי סלונים והוא אמר בשם דודו: "כיון שנודע למשה רבינו ע"ה כי חטאו ישראל בעגל" – עם ישראל חוטא והקב"ה הולך לכלות אותם – "היה מקום שירצה להישאר בשמים" – כי מה יש לו לרדת למטה, לעם חוטא, מה יש לו לרדת?! היה צריך להישאר בשמים ולהגיד: אינני יורד לעם כזה, האם זה העם שאני צריך להנהיג אותו?! אשאר בשמים ואעסוק בתורה עם המלאכים והמלאכים לא היו דוחים אותו, כי הם דחו אותו בגלל שהוא רצה להוריד את התורה לארץ, ואם היה נשאר עם התורה למעלה, לא היו דוחים אותו – אמר לו הקב"ה: "לך רד מגדולתך!" – עכשיו, זה לא הזמן לעסוק בתורה, עכשיו זה לא הזמן לעסוק בקדושה ובטהרה, ללכת למקוה, רד מגדולתך "כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" ועליך לראות מה ניתן לעשות בכדי לכפר על חטאתם".

המנהיג מעלה את העם למעלה – "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל", מאידך גיסא המנהיג הדגול שמוסר את נפשו, צריך לדעת שלפעמים גם צריך לרדת מגדולתו הרוחנית, לרדת אל תחתיות האדמה, כי עם ישראל נמצא במשבר, כי הוא חוטא, אבל ישראל שחטאו, ישראל הם, כל עוד הם נמצאים! והם נצחיים, הם יישארו לתמיד.

"לימד הקב"ה את המנהיג בישראל שיש לפעמים צורך לירד מהדרגות הגבוהות, לירד אל העם" – אדם שכל החיים שלו חושב רק על עצמו, אז גם ברוחניות הוא חושב על עצמו – "מה, אני ארד מגדולתי?! אני אתעסק עם פושעים וחוטאים?!" – אבל אדם שמוסר את ליבו, שאומר "מְחֵנִי נָא" שמוכן לאבד, לתת כופר נפשו למען עם ישראל, אומר לו הקב"ה: צריך גם להיות מוכן לעוד דבר, אתה לא יכול להיות גדול כשעם ישראל נפל בבור תחתיות, לך רד מגדולתך, אל תישאר למעלה בקדושתך העליונה.

"לימד הקב"ה את המנהיג בישראל שיש לפעמים צורך לירד מהדרגות הגבוהות, לירד אל העם, לא להתרחק מהם ברגע שהם סרחו, לא להפקיר אותם, יש לרדת את העם השרוי בתחתיות הארץ ולחפש דרכים איך להשיבם, איך להעלותם" – זה יכול לעשות רק מנהיג שמוסר את נפשו ולבו למען עם ישראל, אז הוא גם מוכן לרדת מגדולתו, אין לו מחשבה אגואיסטית. גדול הדור ומנהיגו אשר מתפקידו לעלות את צאן מרעיתו ולקשרם את הקדושה העליונה וגם אם הם ירדו אל בור תחתיות – לך רד מגדולתך – רד אליהם, תוותר עכשיו על הגדלות שלך, ותעלה אותם למעלה ואתה תתעלה איתם – זה תפקיד של "ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – הרבי!

אומר בעל "אהרון עדות": "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" ("ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" ר"ת רבי – משה רבינו), "ראשׁ" במילואו: רי"ש- ר', י', ש', אל"ף – א', ל' פ', שי"ן – ש', י', נ' – זה בגימטריא נפש. מיהו ראש? מי שמוכן למסור את הנפש שלו! לא רק "מְחֵנִי" אלא גם לרדת מגדולתו. ועוד דבר, מי שמוכן לרדת אל העם ולהתכופף ולהרים אותו חזרה אל הקב"ה ולהחזיר אותו, ואכן כך עשה משה רבינו והרמז בדבר: "ראשׁ" גימטריא 501 וגם גימטריא של "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ד) וזה התפקיד של המנהיג בעם ישראל.

"ראשׁ" כדי להביא את צאן מרעיתו גם כשהוא חטא, כשהוא בבור תחתיות להנהגה של "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בה' אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם"

ולסיום:

פעם שאל מישהו את ר' בונים מפשיסחא הצדיק: "מה היית עונה אם היו אומרים לך, בוא תתחלף עם אברהם אבינו – אבי האומה, אתה תהיה אברהם והוא יהיה ר' בונים מפשיסחא?! השיב ר' בונים מפשיסחא ברוב חריפותו: "לא. אני לא רוצה – מה יהיה להקב"ה מזה? ירבה בזה כבוד שמים? יהיה טוב יותר? במקום שאברהם אבינו יהיה אברהם ואני רב בונים, נחליף, ורב בונים יהיה אברהם ואברהם יהיה רב בונים, יישאר אותו כבוד שמים?! אדם שיש לו יצר שררה, משהו מאינטרס אישי של כבוד, היה רץ מיד, אני רוצה להיות אברהם אבינו, יגידו "אלקי אברהם", לא! הוא קילף מעצמו את כל הרצונות, את כל האגו, את כל האנוכיות, כל כולו למען ה' ולמען עמו, אם ירבה בזה כבוד שמים, אז בשביל זה באתי לזה העולם, אם לא ירבה, להחליף תפקידים, אז אם אני רוצה שררה, אם אני רוצה להיות אברהם אבינו, אז מה זה יתן לה'?! מה זה יתן לעם ישראל?!

ור' בונים אמר: "לא"! זה מנהיג בישראל.

א"כ, למדנו היום מפרשת השבוע "כִּי תִשָּׂא אֶת-ראשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל" – על דרך הרמז, שמשה רבינו מגיע לשיא במסירות נפש שלו, מוכן לכתת את עצמו למען עם ישראל.

אומר האלשיך הקדוש בתחילת פרשת השבוע: "כִּי תִשָּׂא" רומזת לכך: מי ראוי להיות ראש בני ישראל? זה שמוכן לתת כופר לנפשו והוא האדם שמעלה את עם ישראל, הוא האדם שמתעלה ע"י עם ישראל והוא האדם שגם יודע לרדת מגדולתו, כאשר הקב"ה רוצה לכלות אותם, והוא גם מעלה אותם ומושיע אותם, גם כאשר תשש כוחו, איבד את כח הדיבור/התפילה שלו, הוא מוצא עוז ותעצומות בנפשו, מתעשת, מתרומם ומושיע את עם ישראל.

יהי רצון שנזכה לבחינת משה רבינו בכל דור ודור ככתוב בזוהר הקדוש: בכל דור ודור שנזכה "הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה" שנזכה למנהיגים שנושאים את העם על הכתפיים ונושאים את העם על ליבותיהם במהרה בימינו.

תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5