אהבת הזולת מביאה לשלימות
זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לה' (שמות ל, יג).
לכאורה פרשת מחצית השקל קצת תמוהה, הרי ה' יתברך אוהב שלימות, וכבר נפסק להלכה (שו"ע או"ח סימן קס"ח ס"א) שאם יש לאדם ככר לחם קטן שלם ופרוסה גדולה אך היא חצויה, צריך הוא לברך על ככר הלחם הקטן והשלם ולא על הפרוסה כיון שמעלת השלימות חביבה וגדולה לפני ה' יתברך.
ואם כן יש לתמוה מדוע במצוות התרומה למשכן ציווה ה' יתברך שבני ישראל יתנו מחצית השקל ולא שקל שלם?
אלא רצה הקב"ה להורות לנו וללמדנו יסוד גדול שאדם ללא חבירו הוא חצוי ולא יוכל להגיע לשלימות, רק ברגע שהוא יתן חצי וחבירו יתן עוד חצי הם יצליחו יחד להגיע לשלימות.
שלימות עם ישראל מתבטא כאשר הם מתחברים יחד, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט, יח), ומרבים ביניהם באהבה ואחווה שלום ורעות, הקב"ה חפץ במחשבת האדם שהוא רק חצי וחבירו עוד חצי וביחד הם יצליחו להגיע לשלימות ולהתעלות.
האדמו"ר הקדוש רבי משה לייב מסאסוב זיע"א (המכונה הרמ"ל), היה רגיל לשאול מדוע כל ברכות השחר נתקנו בלשון רבים כגון אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה, עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה, מַתִּיר אֲסוּרִים, זוֹקֵף כְּפוּפִים, ואילו ברכת שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צְרָכָי נאמרת בלשון יחיד, לכאורה אף היא הייתה צריכה להיאמר בלשון רבים שֶׁעָשָׂה לנו כָּל צרכינו.
אלא רצו חכמינו ז"ל להורות לנו בזה שרק כלפי עצמו צריך האדם לחשוב שהקב"ה מילא כל צרכו ומחסורו ולהרגיש בחינת אֵיזֶהוּ עָשִׁיר, הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ (אבות פ"ד מ"א), אך כלפי הזולת אין לו להרגיש כך ולפטור עצמו מלעזור לו, אלא חובה קדושה מוטלת עליו לטפל לעזור ולדאוג לכל צרכי הזולת כאילו הם אינם עשויים ומתוקנים.
אם יבוא אליו עני לבקש צדקה לא יאמר לו: "תשמח, איזהו עשיר השמח בחלקו", לא, את זה ירגיש כלפי עצמו אך כלפי אחרים יראה למלאות את חסריהם ויעשה את כל המאמצים להטיב ולעזור להם ולהחיות נפשם כאילו אין צרכיהם עשויים.
בדרך צחות אפשר להמשיל זאת ליהודי אחד שהרגיש תחושת גירוי גדולה בגבו ולא ידע מה לעשות, לגרד לעצמו את גבו בידו אינו יכול, ולשכור אדם שיגרד את גבו לא היה לו כסף, מה עשה? יצא חוץ לביתו וראה מולו עמוד עם ארבע זוויות, "מושלם לגירוד", נשען עם גבו על העמוד והתחיל לגרד, לרוע מזלו היה זה העמוד שעליו הונח אנדרטת המלך, לא עברו דקות מועטות ועבר שם שוטר ועצרו, "כנס לניידת..", הביאו השוטר אל בית המלך והאשימו שנהג חוסר כבוד והערכה לאנדרטת המלך.
אותו יהודי לא ידע את נפשו ופרץ בבכי מר לפני המלך וטען שהוא לא שם לב שעל גבי העמוד הייתה מונחת אנדרטת המלך, ואם היה יודע זאת לא היה מגרד שם בשום פנים ואופן.
המלך האמין לאותו יהודי ופטרו מעונש, ניכרים דברי אמת, ולא זו בלבד אלא אף העניק לו שק מלא מטבעות זהב מאוצרות המלך. שמח היהודי שמחה רבה ועצומה וכהודאה לבורא יתברך על שהצילו מעונש המלך החליט לעשות סעודה הודיה ביום שבת קודש בבית כנסת, כל תושבי העיר התאספו ושם סיפר להם את מעשה הניסים שקרה עמו ועל נס ההצלה הגדול שהצילו ה' יתברך מיד המלך, ולא רק זה אלא אף זכה להתעשר בעושר גדול.
שמעו זאת שני יהודים והחליטו גם הם לנסות את מזלם, למחרת יום השבת הלכו שניהם לאותו עמוד בעל ארבעת הזוויות והתחילו מתגרדים, ראה אותם השוטר ומיד הביאם להישפט לפני המלך. גער בהם המלך על שביזו את כבודו, והם טענו לעומתו שלא היה להם כסף לשלם לאדם שיגרד את גבם ולכן עשו זאת מחוסר אונים וכו', המלך לא נרגע ולא קיבל טענתם ומיד ציווה לאסור אותם בבית האסורים למשך שלושה חודשים.
הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ (תהילים מח, ו), נדהמו שני היהודים על גזר דינם ושאלו את המלך: "אדונינו המלך, שבוע שעבר חבר שלנו טען את אותה טענה ואתה פטרתו מכל עונש, ולא זו בלבד אלא גם העשרת אותו עושר גדול, ולמה אותנו אתה מעניש, הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט (בראשית יח, כה)?"
אמר להם המלך: "שוטים שבעולם, הוא היה יחיד ולכן לא היה יכול להתגרד בכוחות עצמו, אך אתם הייתם שניים וכל אחד היה צריך לגרד את גבו של חבירו..".
ללמדך כשמרגיש האדם שלם, דרכו לא תצלח, אך אם ירגיש שהוא חצוי וגם חבירו ירגיש חצוי יכולים שניהם להתעלות ולהגיע לשלימות.
יהי רצון שנזכה לחיות כולנו באחדות שלימה ובאהבה רבה, ונזכה בקרוב בקרוב לראות בגאולת ישראל ברחמים, אמן.
