כִּי לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ
יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (בראשית יח, ד).
כסבור היה אברהם שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו, על כן ציוה לרחוץ רגליהם (בראשית רבה נ, ד. הובא ברש"י).
והקשו המפרשים, כיצד יתכן שיהיו בעולם שוטים כאלה שמשתחוים לאבק רגליהם, ומה השכל וההיגיון שבכך? וביאר האדמו"ר הקדוש בעל ה'דברי יחזקאל' (רבי יחזקאל הלברשטאם, אב"ד בקהילת קודש שינאווא), שערביים היינו כינוי לסוחרים (יעוי' בב"ב עה ע"א), ודרך הסוחרים לדמות בנפשם כי כוחם ועוצם ידם, חריצותם ורוב השתדלותם במסחר, הוא הנותן להם כח לעשות חייל, כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּֽה (דברים ח, יז), ורק בזכות כך הם מרוויחים.
וזוהי העבודה זרה שמתחוים לאבק רגליהם, דהיינו שחושבים שבידם וברגליהם הם משיגים ומרוויחים את ממונם, אך טעות הוא, לפי שלֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ (שמואל א ב, ט), לֹא לַחֲכָמִים לֶחֶם וְגַם לֹא לַנְּבֹנִים עֹשֶׁר (קהלת ט, יא), אלא הכל הוא בהשגחה פרטית מאיתו יתברך, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַֽעֲשׂוֹת חָיִל (דברים ח, יח), ומזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה (ביצה טז ע"א), וכל חריצותו ומרוצתו של האדם לא יועילו לו שיקבל יותר ממה שנגזר עליו לקבל בראש השנה.
ולכן ציוה עליהם אברהם לרחוץ רגליהם, דהיינו להסיר לרחוץ ולזכך את מחשבתם ותפיסתם שכוחם ועוצם ידם עושה להם את החייל, ולהישען תחת העץ, כדי שידעו שאין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים (סוטה מט ע"א), שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל, והכל בגזירת עליון (יעוי' ברמב"ן סוף פרשת בא).
ביאור נוסף הסברנו בס"ד – וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, מלשון עד שתכלה רגל מן השוק (שבת כא ע"ב), דהיינו שיתנערו וירחצו מההרגלים הלא טובים שיש להם ויקבלו עליהם עול מלכות שמים שלימה, וזאת יעשו על ידי שישענו תחת העץ, ואין עץ חיים אלא תורה (ברכות לב ע"ב), שנאמר עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ (משלי ג, יח), יהגו בתורה הקדושה שבכחה לתקן ולשנות את האדם לטובה ולברכה.
♦♦♦♦
"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל" (בראשית יח, ט).
א"ר יהודה אמר רב יצחק יודעין היו מלאכי השרת ששרה באוהל היתה, אלא מאי הנה באוהל, להודיע שצנועה היתה, כדי לחבבה על בעלה (בבא מציעא פז ע"א).
עמל התורה של הגאון רבי ברוך בער לבוביץ זצ"ל בעל "ברכת שמואל", ראש ישיבת קמניץ, היה ידוע ומפורסם לשם ותהילה. כשהיה מתעמק בסוגיה, שוכח היה לאכול ולישון, וככל שניסתה הרבנית לשכנעו שיזהר בבריאותו ויקפיד על סדר יום קבוע- לא עלה בידה.
עד שיום אחד החליטה הרבנית שהדרך היחידה היא לנסוע לרבן של ישראל-החפץ חיים זצ"ל, שיעמיד את בעלה על כך שהדברים נוגעים להלכות שמירת הגוף והנפש, ולדבריו ודאי ישמע.
הגאון בעל ה"ברכת שמואל" ביקש ברחמים שלא תיסע ולא תכריחו לשנות ממנהגו, אך נחושה היתה בדעתה, קמה ונסעה. כשהגיע לבית החפץ חיים, היה הרב יושב ולפניו תלמידי הישיבה שבאו לשמוע ליקחו.
כשנודע לו מי הבאה, מיד קם ממקומו מלוא קומתו באמרו "בפני אשת חבר של אותו גאון וצדיק, חייב אני לעמוד!" ומיד קמו אחריו כל בני הישיבה. והרבנית מקמניץ נרעשה נוכח הכבוד הרב שחלקו לבעלה וההערכה שמעריכים אותו, התבלבלה לגמרי עד ששכחה את מה שרצתה לומר. ביקשה להתברך מפי הרב ושבה לקמניץ.
באותו מעמד נכח תלמיד החפץ חיים, הגאון רבי שמואל וולאקין זצ"ל, בראותו כל זאת המתין עד שכל הנוכחים יצאו מהבית, וכשנשאר לבדו במחיצת החפץ חיים ניגש ושאל: "רבי, תורה היא וללמוד אני צריך, האמנם יש לחלוק כזה כבוד לאשת חבר?"
ענהו החפץ חיים, "הנהגה ראויה היא לשָבֵּח איש באזני אשתו ואשה באזני בעלה. כי במלה אחת של שבח אפשר להסיר כמה וכמה הקפדות וטרוניות ולהחליקם".
ומקור ההנהגה בתורתנו הקדושה שהמלאכים שאלו את אברהם אבינו "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ". והשיב "הנה באהל", צנועה היא. ושאלוהו זאת כדי לחבבה עליו. ואם באבותינו הקדושים היה ענין 'לחבבה על בעלה', כל שכן שהדברים אמורים לגבינו!
יהי רצון שנזכה להרבות אהבה ואחווה בעם ישראל ונראה בקרוב בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.
.
