פרשת ויקרא תשעז

הבורח מן הכבוד

המילה "ויקרא" בספר תורה כתובה א' קטנה, וזאת מפני שלא רצה משה רבינו שיִשַמָע שה' יתברך מדבר עמו בלשון חיבה וידידות כדבר איש אל רעהו, לשון שמלאכי השרת מדברים בו, שנאמר (ישעיה ו, ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (רש"י שם), אלא בלשון "וַיִּקְרָ" שהוא לשון עראי וטומאה וכמו שנגלה ה' אל בלעם, וַיִּקָּר אלוקים אֶל בִּלְעָם (במדבר כג, ד).

אולם כיון שידע משה שאם ישמיט אות אחת מהתורה הספר תורה יהיה פסול (שהרי הקב"ה ציווה עליו לכתוב "וַיִּקְרָא" ולא  "וַיִּקְרָ"), כתב את האות א', אך כתב אותה קטנה כדי שבשעה שירימו את הספר תורה להראות לעם לא יראו אותה בבירור, וכל זאת מחמת ענוותנותו הנפלאה של משה רבינו שלא החזיק טובה לעצמו ולא היה מעוניין כלל ועיקר בכבוד.

ויתירה מכך מבארים רבותינו שלכל פרשה ופרשה בתורה נתן הקב"ה כמות דיו המתאימה בדיוק למספר האותיות שבפרשה, לא יותר מדי ולא פחות מדי (מה שאין שום סופר בעולם יכול לעשות שהרי אינו יודע בדיוק את כמות המילים שיכתוב, ולכן פעמים שנשאר דיו בסיום כתיבתו ופעמים שנחסר דיו ועליו להוסיף), וכיון שמשה רבינו כתב את המילה ויקרא בא' קטנה, נשאר עוד קצת דיו בקולמוס, מה עשה הקב"ה, לקח את הדיו ושם אותה על מצחו של משה רבינו.

מהדיו הזה נוצר למשה רבינו קרני הוד, ניצוצות אור כמו של השמש, להבדיל, וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו (שמות לד, ל), כל מי שהיה מסתכל עליו היה מסתנוור מאור פניו וגם נכנס בו מורא ופחד מגשת אליו, וכמו שנאמר (שם) וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.

ולכן היה חייב משה רבינו ליתן על פניו מַסְוֶה בשעה שדיבר עם ישראל, וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם וַיִּתֵּן עַל פָּנָיו מַסְוֶה (שם, לג). וכל זאת קיבל משה בזכות מידת הענוה שהייתה לו, הא למדת שענוה גדולה מכולן (עבודה זרה כ ע"ב).

♦♦♦♦♦

לכאורה נשאלת השאלה, הרי ה' יתברך צופה ומביט לכל הדורות, וגלוי וידוע לפניו שמשה רבינו יכתוב את האות א' זעירא (קטנה), ואם כן מדוע סיפק לו ה' יתברך כמות דיו של אות א' גדולה, לכאורה היה צריך ליתן לו כמות דיו של אות א' קטנה?

אלא הביאור הוא שעשה זאת ה' יתברך בכוונה תחילה כדי שישאר מעט דיו ויתנו על פניו של משה ויקרן אור פניו, כדי שיקבל שכר גדולה וכבוד על שברח מן הכבוד והגדולה, וכפי שאמרו רבותינו כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו, וכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו (עירובין יג ע"ב).

ובעניין זה מסופר על יהודי שבא לרב והתאונן בפניו שהוא כל הזמן בורח מן הכבוד, אך הכבוד לא רודף אחריו, וכיצד מתקיימים דברי רבותינו. השיב לו הרב בחיוך ואמר, הן אמת שהנך בורח מן הכבוד, אך בו בזמן אתה מביט ומסתכל אחורה לראות היכן הכבוד נמצא, והוא רואה זאת ובורח..

אדם שבורח מן הכבוד באמת, הכבוד רודף אחריו. אך אדם שבורח מן הכבוד כדי לקבל כבוד, הכבוד בורח ממנו.

♦♦♦♦♦

עוד בעניין זה הקשו המפרשים, משה רבינו רצה להקטין עצמו ולכן כתב אות א' קטנה, אך מדוע בחר להקטין דוקא אות זו, ומדוע לא הקטין את אות ק' למשל, וחשבנו להסביר בס"ד, שא' – אחד, היא האות הקטנה ביותר מכל האותיות, ומצד שני יש בה גדלות מסוימת, כשרוצים לכתוב מספר או סכום גדול חייבים להשתמש באות א' תחילה (לדוגמא, 1,000, מספר אחד- א', נמצא בראש), ומשה רבינו שהגיע לתכלית מדרגת הענוה, וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָֽאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָֽאֲדָמָֽה (במדבר יב, ג), הקטין אפילו את האות א' שהיא קטנה מכל האותיות, דהיינו אפילו את הדבר הקטן ביותר הקטין ולא החזיק לעצמו שום דבר. וכל זה מחמת ענוותנותו הגדולה של משה רבינו.

וידוע על החתם סופר ששאל את תלמידיו: "מה המעלה הגדולה במשה רבינו שהוא זה שקיבל את התורה, אם רב אחר היה בדורו לכאורה הוא היה מקבל את התורה, אלא שהתורה העידה עליו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָֽאָדָם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָֽה", זאת אומרת שלא קם אדם יותר עניו ממשה רבינו, שאם היה אדם כזה הוא זה שהיה זוכה להעביר ולקבל את התורה".

יהי רצון שנזכה לדבוק במידת הענוה ובזכות כך נראה בגאולת ישראל השלימה בקרוב בקרוב, אמן.