כחה של מחשבה טובה
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אלוקים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: וְלַחְשֹׁב מַחַשָׁבֹת לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת (שמות לה, ל'-ל"ב).
לכאורה לא מובן מדוע הוצרך ה' יתברך למלאות את בצלאל בחכמה תבונה ודעת, הרי ישנם בעלי אומנים רבים היודעים להתעסק היטב בכל נושא הצורפות וכדו', ולשם מה נדרשה החכמה היתירה?
אלא, מעשה המשכן אינה כלל בתוכו רק מלאכה פיזית ועשיית דברים מציאותיים כגון פרחים או קישוטים לכלים, אלא עבודת המשכן הייתה גם במחשבה, להעמיק ולהכניס את המחשבה הטהורה בכל עניין ועניין כדי שעל ידי מחשבה זו תשכון השכינה הקדושה במשכן.
בצלאל בן אורי קיבל חכמה ובינה יתירה לראות בזהב וכסף שהוקדש למשכן את מידת הלשם שמים של האדם המביאו, האם עשה זאת בשביל להתגאות וכדו' או עשה כן בלב שלם לשמו יתברך כי כך ציווה. כל זאת ראה בצלאל בן אורי והיה ממיין את הזהב והכסף, "את הזהב הזה ניקח לצורך הכפורת, ואת הזהב הזה לצורך המנורה הטהורה", וזאת לפי מסירות הנפש ומחשבת הנותן.
***
לגאון רבי חיים מוואלזין זצ"ל הייתה ישיבה גדולה שלמדו בה למעלה משלוש מאות בחורים והיה הרב דואג למימונה ולכל צרכי הבחורים. בשל ההוצאות הרבות והכבדות הוצרך הרב לצאת למסעיו בערים השונות ולבקש בלשון הלימודים ומציאות החן שלו מנדיבי עם שיעזרו ויתמכו בהחזקת והקמת התורה וקיום הישיבה.
אנשים רבים תרמו בהתלהבות ובשמחה רבה לישיבתו של הגאון רבי חיים מוואלזין והרגישו זכות גדולה ליטול חלק בהחזקת ישיבתו הגדולה שממנה יצאו גדולי ומאורי ישראל במשך הדורות שהאירו והזריחו את אור הקדושה והטהרה בעם ישראל, ובכל שנה ושנה כשהיה הרב מגיע לעירם היו מכינים התורמים את הכסף מבעוד מועד ואף מוסיפים על הסכום שתרמו בשנה הקודמת.
לימים, כשהגיע הרב כבר לגיל זקנה ושיבה, גיל שמונים שנה, היה קשה עליו טלטול העגלות והדרכים וההליכה מעיר לעיר ומכפר לכפר, ולכן זימן את וועדת הישיבה וביקש למנות רב חשוב בעל תואר והדר שיקח על עצמו את אחראיות גביית הכספים והתרומות מנדיבי העם אשר בערים השונות.
הוועדה מינתה רב חשוב המתאים לתפקיד וקנו עבורו עגלת סוסים מפוארת ומכובדת משום כבוד התורה וכדי שיתקבלו וישמעו דבריו.
והנה, הגיע הרב לאחד מהתורמים החשובים שהיה תורם בכל שנה כחמישים אלף דולר לישיבה, וציפה שאף השנה יתן סכום דומה, "שלום כבודו, אני שליחו של כבוד הגאון רבי חיים מוואלזין, התמנתי לגבות את התרומה שכבודו רגיל לתת בכל שנה".
"לא", השיב אותו אדם, "השנה אין ביכולתי לתת".
"כבודו יתן לפחות משהו, עשרת אלפים או חמשת אלפים דולר", אמר הרב.
"מחילה, אין ביכולתי", השיב אותו האיש בתוקפנות.
יצא הרב בפנים נפולות ובא בחזרה לגאון רבי חיים מוולאזין, הרב הסתכל בפנקס ותמה, מה זה צריך להיות? אפילו פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין אין כאן, לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ, לֹא שָׁמַעְנוּ (מושאל מנוסח התפילה-קורבנות), הוא היה רגיל לתת בכל שנה 50 אלף דולר!
"רבינו, ביקשתי שיתן לפחות עשרת אלפים או חמשת אלפים דולר, אך גם לזה הוא אמר שאין ביכולתו", אמר התלמיד. "לא יתכן", השיב הרב, "הוא אחד התורמים החשובים שלנו, יש לו אהבת תורה גדולה מאוד, אני אסע אליו בעצמי ואברר את העניין".
על אף הקושי הגדול נסע הגר"ח וואלזין אל אותו תורם ושאלו מדוע לא תרם השנה כלל ועיקר לישיבתו, השיב אותו אדם לרב ואמר: "אומר נאמנה, כשהרב היה מגיע אלי בכל שנה הייתי שם לב שהרב נוסע בעגלה רגילה ופשוטה וידעתי בליבי שכל כספי הולך ישירות לפיהם של תלמידי חכמים, אך השנה ראיתי שאותו רב הגיע עם כרכרה גדולה ומפוארת בעלת שני סוסים וגלגלים מיוחדים, אמרתי בלבי, אני רוצה לתת כסף לתלמידי חכמים ולא בשביל שיקנו עגלה וסוסים, ולכן לא הייתי מוכן לתרום".
הרב שמע את טענתו והשיב לו מפרשת השבוע: על בצלאל בן אורי נאמר שהיה יודע לחשוב מחשבות, להסתכל בתרומה ולדעת בדיוק את כוונתו ורצונו הפנימי של התורם, ועל פי זה היה ממיין את הכסף והזהב לכלים היותר והפחות חשובים במשכן.
"אף אתה", המשיך הרב, "אין לך מה לדאוג, הכסף שלך לא ילך לצורך העגלות והסוסים כיון שמחשבתך טהורה וכוונתך לשם שמים שתלמידי חכמים יהנו מכספך, בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו (מכות י ע"ב), מכיון שרצונך שמכספך יהנו תלמידי חכמים ויהיה להם כח לעסוק בתורה, הקב"ה יסובב זאת כדי למלא את רצונך".
שמח אותו אדם שמחה גדולה מדברי הרב ומיד הוציא את המעטפה עם החמישים אלף דולר המוכנים מבעוד מועד.
כספו של האדם הולך לפי רצונו וכוונתו.
יהי רצון שכוונתנו ורצוננו יהיו רצויים לפניו יתברך, נזכה לעסוק בתורה לשמה ולהיות ממחזיקי התורה, יהיה חלקינו תמיד מן הנותנים ולא מן הנוטלים (מדרש שיר השירים א, טו), ונראה בקרוב בקרוב בנחמת ציון ברחמים, אמן.
