בִּטְחוּ בה' עֲדֵי עַד
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לה' (ויקרא כה, א-ב).
פרשתנו עוסקת במצוות השמיטה שמחזקת אותנו בביטחון בה' יתברך בלב שלם, ומלמדת שה' יתברך הוא המפרנס הבלעדי, לאדם עצמו אין מאומה, אלא הכל של הקב"ה.
שלמה המלך אומר בחכמתו (משלי יד, כג) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר, ודרשו רבותינו (בראשית רבה פט, ב) בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר- כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה למה שנטל את בתה, וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר- על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים.
נסביר, ליוסף הצדיק היה יגון ועצב גדול מהניסיון עם אשת פוטיפר שהוצרך להשאיר בגדו אצלה ולברוח, אך "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר"-יהיה דבר טוב, בזכות אותו הצער זכה יוסף לשני בנים מאָֽסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע, מנשה ואפרים.
ומנגד, "וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר" ההוספה שהוסיף יוסף בשפתיו בזה שאמר לשר המשקים "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי…וְהִזְכַּרְתַּנִי" (בראשית מ, יד), הייתה למחסור, היא לא עזרה וסייעה לו לצאת מהר יותר מבית האסורים, אלא אדרבה בגלל דיבורו נענש והוצרך להמתין עוד שנתיים עד לגאולתו ויציאתו מבית האסורים.
ומכאן למדנו יסוד גדול שאין על האדם להוסיף ממה שהוא מחוייב, ההוספה לא תגרום להבאת מבוקשו, מה שצריך לקבל הוא יקבל גם בלי להוסיף, ואדרבה ההוספה עלולה לגרום רק צער ומחסור.
כדי להבין מהי חובת ההשתדלות שחייב בה האדם, נעתיק קטע קטן מהמסילת ישרים (פרק כ"א):
"אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הביטחון, והוא שישליך יהבו על ה' לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז"ל במאמריהם (ביצה ט"ז ע"א): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה. וכן אמרו (יומא ל"ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא.
וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה היתה מתקיימת (גזירת קצבת המזונות שקצבו לו בראש השנה), אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם: בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יט), אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להימלט ממנו" עיי"ש.
ההשתדלות המוטלת על האדם לעשותו זהו קנס שקנסו בורא עולם כדי לתקן בזה את חטא אדם הראשון, אך כבר הליץ בזה הגאון רבי אליהו דסלר זצ"ל שלא מצאנו אנשים שמהדרים בקללה ומשלמים מס יותר מכפי שחוייבו, ואם כן מדוע בני אדם מהדרים ומרבים בעבודה והשתדלות, הרי זה רק קנס שצריך לפרוע, לא ההשתדלות היא המועילה אלא היא המוכרחת! ובהשתדלות מועטת ברכת ה' תחול עלינו (ואדרבה ההשתדלות היתירה רק תרחיק מהאדם את מבוקשו כפי שמצינו ביוסף וכנ"ל).
ונספר, יהודי בגיל העמידה קיבל פיצויים ממקום עבודתו ופתח חנות קטנה למכשירי כתיבה סמוך לבית הספר העירוני בחושבו שתלמידי בית הספר יקנו ממנו את כלי הכתיבה וכך ירוויח, טוֹב שָׁכֵן קָרוֹב (משלי כז, י).
והנה בהפסקה נכנס לחנות תלמיד וביקש לקנות מחק, עלה היהודי בסולם והוציא חבילת מחקים מעליית הגג, הראה לילד את המחק, אך למורת רוחו הילד הביע התאכזבות מהמחק וביקש לקנות מחק אחר. שוב עלה היהודי הזקן בסולם והביא סוג מחקים אחרים, אך שוב המחק לא מצא חי בעיני הילד וביקש אחר, וכך חזר הדבר על עצמו ובמשך רבע שעה חיפש המוכר את המחק התואם לרוחו של הילד ועד שסוף סוף מצא את מבוקשו ואמר שעלות המחק 1.5 ש"ח, השיב הזאטוט הקטן שהוא לא מוכן לקנות את המחק היות והוא יקר מדי, וכך נמצא שלא הרוויח המוכר דבר באותו יום.
גם ביום השני השלישי והרביעי לא הצליח היהודי הזקן למכור מאומה ודאגה עלתה בליבו במה לקנות צרכי שבת, נשא היהודי תפילה מכל הלב לבורא עולם ואמר: ריבונו של עולם, הרי כתבת בתורך בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם (בראשית ג, יט), ואני, מזיע ומתאמץ ולא מקבל כלום, בבקשה ה' יתברך, רחם נא עלי".
והנה למחרת (יום חמישי) נכנס תושב אמריקאי לחנותו של הזקן וביקש לקנות "עט פרקר" (בעבר, עט פרקר היה דבר מאוד יוקרתי ועלותו הייתה גבוה מאוד), נענה הזקן בשמחה ומכר לו שני עטים, לו ולבתו, וכך הרוויח את כל הכסף הנצרך לו להוצאות שבת.
לאחר מכן נאנח היהודי ואמר בליבו: "כמה טרחות טרחתי במשך ימות השבוע ולא קיבלתי את כספי, והנה במכירה קטנה ללא טרחה ויגיעה השגתי את כל הכסף הנצרך לי", וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ (תהילים קמה, טו), ה' יתברך נותן לכל אחד ואחד את הסכום המדויק ובזמן המדויק, כל שעלינו לעשות הוא להתחזק ולהאמין בבוראנו יתברך שישלח את הנצרך לנו, ובמעט השתדלות יחול עלינו ברכת שמים, אמן.
