עוגיות עגולות

עוגיות עגולות
מאת: מלי אברהם
פניני, תשנ”ב

“את יכולה! את יכולה! “

גברת בידרמן עומדת מולה ועיניה רושפות. מה? כעס? חידלון? צער?

היא לא יודעת להגדיר לעצמה מה בדיוק. אבל ברור הוא שהן רושפות. וברור,  שזה לא משהו טוב. ברור, שרחוק מלהיות נעים.

פניני מתכווצת במקומה.

“זה הכול! לא חסר לך שום דבר. אם תרצי, תוכלי! יש לך חוסר מוטיבציה”

פנינה רוצה לשאול מה זה אומר, חוסר מוטיבציה? ואם היא חסרה, למה היא אומרת שכלום לא חסר לה? אבל שותקת. כמו תמיד.

שותקת ומחכה שהמורה תסיים את נאום העידוד, והיא תוכל לחזור למקומה אשר ליד החלון.

אלו, פחות או יותר, השיחות, שזוכרת פנינה מאז עומדה על דעתה. לפחות מאז כיתה ג’.

תמיד הייתה בהם המון מוטיבציה עלומה, ותמיד  הכעס ההוא, המתוסכל, של מורה, שמזהה אומללות, שלכאורה ניתן לתקן בקלות. אבל לא לכאורה- היא נותרת בעינה.

אלישבע, תשע”ז

היא יודעת שכולם אוהבים אותה ושיש לה מזל שנולדה למשפחה הזאת. אבל היא גם יודעת שהיא מפגרת.

ונכון שאבא תמיד אומר שרצון השם הוא הדבר הכי טוב, אבל היא הייתה רוצה לא להיות מפגרת.

כי היא לא מפגרת קצת, כמו שלפעמים מכנות סימי ובתיה אחיותיה והחברות  למטה אחת את השניה בצחוק. מפגרת באמת. תסמונת כזו של התפתחות איטית. פיגור.

אלישבע מדשדשת אל המטבח. “אני מכינה עוגיות צ’וקלד צ’יפס”, היא מכריזה בקול.

סימי ובתיה, אחיותיה, מפציעות במיידית.

“את אמורה לשמור עליה!” קוראת סימי . “אני שמרתי אתמול”.

“לא נכון! אני שמרתי כשאת הלכת לך להופעה!”

“תפסיקו. אני כבר גדולה! בת שבע עשרה! יותר גדולה ממכם! ואני מכינה עוגיות!” חוזרת אלישבע ואומרת.

היא מוצאה את הקערה של המיקסר מהארון ומשחילה אותה למיקסר עצמו.

פותחת את הארונות ומתחילה להוציא לפי הסדר קמח מנופה, סוכר חום, פתותי שוקולד, וכל מה שצריך.

סימי מתיישבת בחוסר רצון במטבח. מניחה ספר קריאה על השולחן, ומזהירה אותה. “אל תלכלכי יותר מידי. אין לי כח”.

אלישבע לא עונה לה. היא מחייכת לעצמה ומאושרת. היא בטוחה בעצמה ובעוגיות שלה. זה הדבר היחיד שהיא בטוחה בו בחיים האלו.

 זה, ואהבתם של בני משפחתה. וגם של המורה פנינה.

פניני, תשנ”ב

בדרך חזור מבית הספר, קצת קרוב לבית, הצעדים של פניני הופכים נמרצים יותר, וגבה, השחוח משהו, מזדקף בביטחון.

היא נכנסת לבית,  קוראת:  “סבתא, את ערה?” ופונה למטבח.

שם מוציאה מהמקרר את הדגים שהפשירה הפשרה איטית במקרר עם לימון שינטרל את הריח.

“סבתא’לה , איפה את?” היא קוראת שוב, ומתחילה לקלף ולקצוץ שום, פלפלים וקוטפת כוסברה מהעציץ של התבלינים.

“פניני שלי אלופת השדה”, הייתה אמא שלה מתבדחת בחיבה. “אלופת הבישול ואלופת התבלינים”.

כי בכיתה, אולי פניני שקטה ובלתי נחשבת למראה. אבל בבית היא בהחלט דומיננטית, ובמטבח- במטבח היא מלכה!

סבתא מתקרבת עם כיסא הגלגלים. חיוך על פניה. “הצלחתי לסדר את המיטות. עזרתי לך הבוקר, אה?”

“עזרת מאד!” מחייכת פניני. סבתא שלה, כמו ילדה קטנה. שום מוגבלות חיצונית לא מצליחה לכבול את השמחה הפנימית שלה.

“חיכיתי לך. התגעגעתי!” אומרת סבתא.

“גם אני. בואי. אני מכינה לך פילה דגים שאת אוהבת”. היא מסייעת לה להיכנס  עם הכיסא למטבח,

“את מריחה את זה?” זה הלימון והיין הלבן”, היא מסבירה לסבתה. שמתענגת באופן בולט על הניחוחות מהתנור. “רוצה לעזור לי לחתוך סלט?”

בזריזות, הגובלת באליפות הארץ בחיתוך ירקות, היא קוצצת את המלפפונים והעגבניות, מכינה רוטב אלף האיים, מוסיפה מעט גרעיני דלעת לא קלויים, שיהיה מזין. שיכיל את כל הוויטמינים הדרושים. בריאותה של משפחתה הקטנה והאהובה חשובה לפניני בדיוק כמו הטעם והאסתטיקה. ויש לה את כל הזמן שבעולם להקפיד על זה.

בחמש נכנסת אמא מהעבודה, בידה האחת תיקה הגדול,  וידה השניה אוחזת בידו של מוישי בן השש, שאספה מהצהרון.

“אוחח איזה ריח טוב!” היא שואפת את הניחוחות לעומק נשמתה.  “תאמיני לי פניני. זה החיוך הראשון שלי היום”.

היא עבדה במשרה תובענית ולא מאד מתגמלת של שירות לקוחות תובעניים בחברה גדולה של מכשירי חשמל. היא הייתה חוזרת עייפה ונופלת מהרגליים.

“אם לא פניני שלי, לא הייתי יכולה”. הייתה מספרת תמיד. “גם אמא שתהיה בריאה שזקוקה לטיפול, גם מוישי, גם הבית, גם לבד”..

אבא של פניני נפטר לפני חמש שנים והותיר אותן עם מוישי התינוק, שנולד אחרי שנים של תפילות ועשה אותו למאושר למשך שנה אחת בלבד.

שנה שבסופה נפטר באורח פתאומי.

פניני הייתה אז בכיתה ב’. ילדה שקטה, עדינה ומעט חסרת ביטחון, שהפכה לילדה ללא אב וללא גב, כאובה כל כך שרוצה להיעלם. שקופה כל כך, שרוצה להימוג.

את הגעגועים לאבא היא לבשה כמו בגדים. מחליפה לפיג’מה רק כשהולכים לישון. משתדלים להדק אלייך כשקר. אבל גם כשחם המגע שלהם על העור חיוני.

“אבא יקום בתחיית המתים, את יודעת. הוא יקום ותוכלי לראות אותו”, אמרה לה המטפלת הרגשית, אחרי כמה וכמה מפגשים שבהם, למרבה צערה, לא ממש הצליחה להתקדם משמעותית עם הילדה.

“כן”. אמרה פניני, “אני רואה אותו גם עכשיו”. וזה פחות או יותר המשפט היחיד שאמרה בכל הטיפול ההוא, שנקרא פסיכותראפיה.

הטיפול הבא שלה, היה בעוד כמה שנים, במטבח.

טיפול תארפיסטי שסייע באמת, אבל באמת.

אלישבע, תשע”ז

המורה פניני היא נכס של ממש. כשאלישבע חושבת עליה, היא מרגישה שהיא מתמלאת בזהב.

כל המורות בבית הספר המיוחד שבו לומדת אלישבע מורות טובות. אבל המורה פנינה מבינה אותה יותר מכולם.

היא נתנה לה את המתכון הזה לעוגיות הצ’וקלד צ’יפס.

היא אלופה במתכונים. כמעט כל יום היא מכינה לילדות שלה בכיתה מאפה אחר.

“המורה פנינה”, שאלה יום אחד אלישבע. “למה תמיד העוגות והעוגיות שלך עגולות כאלו?”

המורה פנינה חייכה. “נכון!  שמת לב. אני תמיד אוהבת לעשות עיגולים. קטנים. גדולים. מדויקים. יפה שהבחנת! אף אחד הבחין בזה לפנייך! את ממש מצוינת באבחנות!”

כל אותו יום וגם זה שלאחריו אלישבע נצצה. היא מבחינה בדברים!

היא ביקשה מהמורה פנינה את המתכון של העוגיות, והמורה הסבירה לה בפרוטרוט איך בדיוק מכינים אותן.

באורח פלא, היו העוגיות מוצלחות מאד. הן נחטפו באותו יום שנעשו. אפילו אמא ביקשה שישמרו לה שלש עוגיות לקפה של הבוקר.

אלישבע הרגישה כמו הצלחה מהלכת. היא התחילה להכין עוגיות עגולות בכל מיני טעמים, כמעט מידי יום. מקפידה על הכמויות באובססיביות: רבע כפית קינמון. עשרים גרם קוקוס. הסוד, אמרה המורה פנינה, הוא בדיוק.

“רוצה שאעזור לך ונעשה צורות עם החותכנים ? שאלה בתיה באחר צהריים אחד של רצון טוב פרי שעמום מקומי.

“לא!” הזדעקה אלישבע.  “רק עגולות!”

פניני, תשנ”ב

“למה את מתעקשת להיות כזאת ?”  שאלו כל המורות לא בלי כאב אמיתי.

את המילה ‘כזאת’ היה אפשר להמיר בכמה וכמה כינויים- מסתגרת, משתבללת, מכונסת, מסויגת, לא ידידותית, נטולת חברות, אומללה.

היו מורות, כמו למשל המורה אביגיל בירנבויים, שלקחו את זה אפילו יותר קשה,  לקחו את הנושא ברצינות. לקחו אותו צעד אחד קדימה, ומלבד השיחות גם פ ע ל ו.

“היום את לומדת למבחן בהיסטוריה עם שבי, חוי, ורותי!”  אמרה  לה ופניה קורנות.

היא לא אמרה מוזמנת ללמוד. אולי לא רצתה לשקר, או שהיה לה חשוב לקבוע עובדה מוגמרת שאינה משתמעת לשתי פנים- היום. את. לומדת. איתן. נקודה.

אין ויכוח. אין עוררין ואין סייגים.

אז היא הלכה  ללמוד איתן.

הלכה לבית של שבי, (שבי! מלכת כיתה . מקובלת. אהובה. רצויה ומוחנפת. כל הדברים שפניני לא).  ידיה המזיעות מהתרגשות אוחזות בספר ובמחברת, והיא בולעת רוק ועוד רוק.

נקשה בדלת. הוכנסה. התיישבה על קצה המיטה.

וצפתה בהן-  איך הן לומדות למבחן.

מרוב התרגשות, לא הצליחה לקלוט את המילים.

מרוב התרגשות. לא הצליחה לענות על שאלותיהן.

רק  ישבה שם, מזיעה בתוכה, ליבה הולם בפראות.

ועל פניה מסכה קפואה.

“איך היה?” שאלה המורה אביגיל את פניני למחרת היום.

“בסדר”, לחשה פניני.

“מה עשיתן?”

“למדו”, פנינה הנמיכה את הלחישה עוד יותר.

“את יכולה להגביה את הקול למען השם?”

המורה אביגיל היתה בן אדם. עם כוונות טובות ורצון מלאכי לעזור ליתומה היקרה. אבל בן אדם.

 שבי והבנות האחרות שקיבלו הדרכה מדוקדקת איך להתייחס לפניני. איך לקרב אותה, לשוחח אתה. אבל הן דיווחו לה על כישלון מוחלט- היא לא ר ו צ  ה  לדבר! טענו בחום. ניסינו וניסינו, אבל היא פשוט מתחמקת. זה היה נראה שאנחנו מציקות לה!

וכך, באשמתה ושלא באשמתה,  נשארה פניני בצד.

עלובה, דחויה, בודדה כמו דמעה שקופה.

אפילו המורה אביגיל התייאשה לבסוף.

**

עוד יום לימודים נגמר. הבנות יורדות מההסעה ומתפצלות כל אחת לכיוון ביתה.

פניני חוצה את השביל. חד עין היה יכול להבחין, שכבר ליד הבית הופכים צעדיה ממהוססים לבטוחים, מנגררים למלאי עזוז.

היא נכנסת לבית, מנשקת את סבתאל’ה. ומתחילה לעבוד. כמו תמיד.

“מה קורה היום?” שואלת סבתא מאצל הכיסא.

“מה קורה באמת?” מתעניינת פניני בחיוך.

“את… את אחרת. את שמחה!” מציינת סבתא. “קרה משהו נחמד?”

פניני לא עונה. רק מחייכת חיוך מסתורי וחושבת. כן. קרה. רבקי.

המטבח  מסודר יחסית,  היא מארגנת אותו עוד קצת, ואז מתחילה: מוציאה מהמקרר את העוף שהשרתה מאתמול במרינדת רוזמרין , מכניסה אותו לאפיה איטית בתנור הבשרי, ומתפנה להכין לרבקי עוגיות.

רבקי היא השכנה החדשה. היא הגיעה לכיתה של פניני באותה השנה. והתבררה עד מהרה כייצור זוהר ומבריק, שתוך יומיים כבשה את המלוכה בכיתה והפכה מקובלת אפילו יותר משבי.

פניני העריצה אותה בסתר. והתכוונה להמשיך להעריץ אותה בסתר, אלמלא היא עצמה נגשה אליה אתמול אחרי הלימודים.

“שלום”, פנתה אליה. מולה . ממש ככה. חיוך. טבעיות. כאילו ככה צריך. כאילו ככה כולם עושים. כאילו- למה לא בעצם?

“ש..שלום”, מרוב תדהמה, פניני שכחה ללחוש.

“היום יש לי חוג נגינה, אבל רוצה לעשות שיעורים יחד מחר?”

“כ..ככככן”.

“טוב. אז אצלי, מחר, בואי בחמש כזה”.

“טוב”. לחשה פניני בצרידות דהומה.

**

עכשיו היא ממהרת. יש לה עד חמש לעשות לה עוגיות.

לא סתם עוגיות. את אלו המשובחות ביותר  שלה.

פניני מערבלת בזהירות חמאה, ביצים, סוכר חום, פתותי שוקולד. מוסיפה אגוזים, מעט קינמון, קמצוץ קוקוס: תמהיל מדויק במיוחד שעל הרכבתו עמלה אחרי צהריים ארוכים ובודדים של ילדה צדדית נטולת חברה אך יצירתית ומוכשרת.

“יום אחד תפתחי מאפיה!” מנבאת סבתא מכיסא הגלגלים בעליזות. הריח הנפלא שואב אותה למטבח  כמו תמיד.

“לא!” צוחקת פניני.

“למה לא?” תמהה סבתא. “תראי אותן. מדויקות כל כך. מדהימות. אני מזמינה קפה!”

פניני מרתיחה לה מים בשמחה. “כשאגדל”, היא מוזגת. “אעזור לילדות שצריכות עזרה. אני רוצה ללמוד חינוך מיוחד. הילדים התמימים האלו טהורים כל כך. הנשמה שלהם מדברת אלי”.

בחמש הן מצוננות וארוזות בצלחת חד פעמית עטופה בצלופן.

“ווואו!” מתפעלת רבקי ואומרת, וניכרים התפעלויות ודברי אמת .

היא נוגסת בעוגיה.

“מושלמת! את אלופה!!”

פניני נוצצת.

הן יושבות, מכרסמות עוגיות  ולומדות. הפעם פניני מצליחה להתרכז . רבקי טבעית כל כך!

היא קורנת במשהו פנימי – חום אנושי מדבק, עליז, מלא חיות.

ופניני מוצאת חן בעיניה! היא חושבת שהיא מוכשרת ומתפעלת מכל מה שהיא אומרת, עושה, כותבת! היא מוציאה ממנה את ההכי טוב שלה. ויש שם, בפנים, כל כך הרבה טוב!

פניני חושבת על זה שמה שהיא מרגישה עכשיו, היא בוודאי אותה התחושה שהייתה לבן העני,  כשהתחלף עם בן המלך באנגליה הקדומה.

ליבה מתמלא הכרת תודה לנערה הזו, שמאירה את חייה.

גם בכיתה מצבה של פניני משתפר בין לילה.

כי להיות חברה של רבקי  זה בדיוק כמו להיות בת של מלך. פרוטקציה מידית, כבוד ומעמד.

“אז מה קורה אצלך?” מתעניינת סבתא יום אחד. ” כבר אין לך זמן לסבתא הזקנה. או שאת אצל חברות, או שהבית מלא חברות!”

“את מוזמנת ללמוד אתנו לתורה עיון!” צוחקת פניני. היא מאושרת. וסבתא שמחה ומאושרת בשמחתה.

“כל עוד את מכינה את העוגיות , אני בסדר עם זה!” היא צוחקת, ומגלגלת את כיסא הגלגלים למרפסת.

“רבקי הזאת היא ברכה מהשם”, ביתה, אם הפנינה, יושבת שם וממתינה לה עם קפה.

מוישי מבקש רשות טובל עוגיה בקפה של אמא.

“מענה לתפילותיי”, אומרת סבתא. “כל כך כאב לי עליה כשהייתה בודדה! זה היה פשוט לא הוגן. ועכשיו. תראי אותה! שלוש מאות שישים מעלות!”

הן משקיפות על פניני שנפגשת עם רבקי ועוד חברה למטה, בדרכן רבת העסק והחשיבות למרכז המסחרי.

“כן. הגלגל מסתובב לו”, אומרת סבתא ועיניה נעוצות באופק, שם מבצבץ לו הים, תכול ויפהפה.

אלישבע, תשע”ז

“מדהים”, אומרת המורה פנינה לאחר שטועמת בזהירות מהעוגיה שנותנת לה אלישבע.

“ראית איך עשיתי עגול מדויק!” משבחת אלישבע את עצמה. “אמא שלי אמרה שגם את הייתי מוכשרת כמוני כשהיית בגילי!”

“ככה היא אמרה?” מחייכת המורה פנינה.

“כן. היא התרגשה! וסימה אמרה לה בסדר, אמא, בסדר, לא צריך לבכות!”

דמעות עולות בעיניה של פנינה.

“המורה פנינה. גם את בוכה?” תמהה אלישבע, ומזדרזת ללטף את לחייה של המורה.

“אז מה אם הייתם פעם חברות ושכנות. למה צריך לבכות?” היא לא מבינה. אבל היא רגילה לא להבין דברים. זה כי היא מפגרת כנראה.

“כן אלישבע. אני קצת מתרגשת”.

“למה? אמא שלי עדיין אוהבת אותך וחברה שלך! וגם אני אוהבת אותך! אני אוהבת אות!”

“בדיוק בגלל זה!” אומרת פנינה, ומלטפת את קצותיה של עוגיה אחת עגולה.