טליה חיפשה את הכוח ההוא. היא חיפשה את הכוח בכל מקום. היא חיפשה אותו בכל מיני אנשים ולא מצאה, אז היא התחילה לחפש אותו באנשים אחרים ולא מצאה.
בני האדם אכזבו אותה באופן כללי. אחד אחד. אף שבתוך תוכה – לא ממש איבדה תקווה.
היא החלה בהידרדרות כללית, נרפית, מענגת בדרכה שלה: הכל נדמה לה חסר ערך. היא לא מצאה טעם לנקות ולסדר את הבית, לא מצאה סיבה להשקיע בעבודה, הכל עשתה כלאחר יד, כאחת שחייבת.
הדכדוך השתלט עליה לאט. היא ברחה בכל הזדמנות ועם כל מי שהסכימה לברוח איתה: עם חברות המארגנות "חופשות לנשים", לטיול בין שלושה ימים בצפון עם ילדתה הבכורה – "כדי לגבש עמדות", לדודה שולה מטבריה עם ילדיה הקטנים ואמה – "כדי לבקר ולעזור למשפחה".
וכל הזמן הזה היא חיפשה וחיפשה את הכוח ההוא שאמור להניע אותה ולגרום לה להיות שאפתנית ועמלה כמו פעם – ולא מצאה. הוא פשוט הלך לו לאיבוד.
אחר כך גם הגיעו הפיטורים מהעבודה. היא לא הופתעה כלל. יותר הציקה לה ההתמודדות עם הדאגה שגרם הדבר לאנשים סביבה: משכנתא, גמ"חים, יוקר מחיה בלתי הגיוני. מה נעשה בלי ההכנסה הזו?
היא גייסה את האופטימיות הישנה למראית עין, ההיא המקומית שפעם הייתה אמיתית ואמרה לבעלה: "אל דאגה. אני אחתום אבטלה, אחר כך אני אקים עסק משלי, בעזרת השם".
בעזרת השם.
ובכל זאת, מעולם לא שיערה ששנתיים תמימות לאחר שעזבה עבודה בטוחה, מוגנת ומתאימה לה מאד, היא תהיה במצב של מחפשת תמידית.
טליה לא הייתה רגילה להתאמץ.
היא קיבלה מתנה משמיים והשתמשה בה מאז שנולדה, מניפה אותה כחרב חדה ושימושית: כשרון הציור שלה שהיה כל עולמה. הוא היה האחראי למעמדה הכיתתי, להצלחתה בעבודה, וגם לבלבול האמנותי המקסים של נפש אמנית עם ההתמודדות בין בית וילדים לצורך ליצור.
הכשרון הזה הגדיר אותה. הוא צבע אותה בצבעים שלה: צבעי אמנית פקחית אך מפוזרת מעט, עם סוללה של חברות שיעשו הכל כדי להציל אותה, בעל מתחשב וחמישה ילדים מקסימים ואהובים, שגם הם מגיל מסוים ידעו שצריך להגן עליה.
בתוך תוכה – ממש עמוק בפנים ומבלי לגלות לאיש, הייתה טליה ילדה קטנה עדיין, נוחה להתרשם, נטולת גרם אחד של רוע וממהרת להתמסר בידידות אמת לכל מי שילדותית כמותה.
כל האנשים סביבה ידעו זאת בחוש. אולי לא ידעו להגדיר זאת במדויק, אבל בהחלט הם ידעו שלפעמים היא נאחזת בהם בחפשה אחר המשהו הזה.
אבל איש לא ניחש שבליבה של הילדה הזו – מסולסלת הקוקיות ובעלת הגומה בסנטר, יש כאב גדול. מאד!
"השם תעזור לי" היא הייתה נוהגת להתפלל מפעם לפעם. "לא יודעת מה ואיך, פשוט תעזור".
היא ממהרת במורד הרחוב, הביתה. עוד מעט אחת וחצי והילדים יגיעו. מעניין איך זה שתמיד, גם כשהיא מובטלת רשמית, היא מגיעה לאחת וחצי נטולת נשימה.
ההיגיון הפנימי פתאום יוצא החוצה. היא חייבת להתאמץ יותר בחיים, רושמת לעצמה ומחישה צעדים.
עכשיו היא כמעט רצה וכמעט נתקלת באישה אחת מבוגרת, עם פני חרסינה שבירות וידיים עדינות שאוחזות לפניה בעגלת קניות מהמרכול הסמוך. המדרכה הזו צרה גם בשביל אדם אחד לא כל שכן לשניים, לא כל שכן כשאחת מהן נושאת עגלת קניות.
"סליחה".
"סליחה" ענתה, בת הצחוק שלה אמיתית, מאנישה ומחממת את פני הפורצלן ושובה את טליה לשבריר שניה. "את ממהרת מאד. תעברי לפני".
עברה. סובבה את ראשה לאחור, ושמה לב שהיא צולעת.
"אמא!" שרי ביתה הייתה מולה, חזרה מבית ספר – היא והמשקפיים, הקוקו, החיוך עם השיניים העקומות, המתוקות.
"מה שלומך מותק? השתחררתן באחת היום?".
"זה קבוע אמא. ראשון, שני, שלישי – בשתיים. רביעי חמישי – באחת. קשה לזכור?".
מי המציא את הילדה הזאת בת התשע, מחנכת מלידה, מתוקה מדבש.
"מה אוכלים היום?" שאלה, "שניצל וצ'יפס" ענתה לה. "צ'יפס ושניצל?" שאלה הקטנה בשובבות. "לא. קודם שניצל ואז צ'יפס".
שרי מחייכת חיוך מתפנק.
16:43
זאת השעה המוזרה שבה היא מתחילה להיות עייפה. בלי הסבר, בלי רחמים. עייפות שאין לה כל קשר עם שעות השינה של אמש.
הבית די מסודר. הקטן שלה – שימי בן הארבע, משחק יפה עם שרי בפליימוביל. היא אומרת לעצמה שתכל'ס – אין לה הרבה מה לעשות, אף שאילו רק רצתה – הייתה ודאי מוצאת מה.
נכנסת לנוח.
"ילדות אני נכנסת לנוח קצת. תענו לטלפון ותגידו שישאירו הודעות".
"טוב, אמוש".
שרי התחילה להגיד "אימוש" במקום אמא, להביע את אהבתה הנצחית והכנה לעד ולנצח נצחים.
כשהיא אומרת אמו, או סתם אמא, משהו בלב של טליה רקד ורעד, אהד ונשדד, והילדה שבתוכה – הקטנה ההיא עם הקוקיות, מייללת ומייבבת מגעגועים לא ברורים.
9:25, בוקר
"את באה לצייר במשרד?".
מידי כמה ימים הייתה יונית מתקשרת בבוקר ושואלת אם היא באה לצייר במשרד.
בעצם, מדובר בקוד. גם טליה וגם יונית מבינות למה הכוונה. הכוונה היא לשבת במשרד הצמוד לביתה של יונית, זה שהיא מסרבת להשכיר כי "שם היא עובדת".
חוץ מהפעמים הבודדות שבהן הן יושבות שם, מכינות קפה במכונת הקפה המקציפה והשווה, שותות אותו, ומקשקשות, ולפעמים באמת – קצת עובדות (יונית משרטטת גרפית וטליה מאיירת מעט סיפורים ששולחים לה מידי פעם באופן פרטי) – חוץ מזה, המקום נשאר ריק.
"אגיע הבוקר" היא עונה, נועלת סנדל אחד לשימי הקטן ושרוול אחד לשרי.
השקט שנוצר בבית לאחר שכולם הלכו בבוקר מחולק לשלושה: החלק הראשון הוא הקלה, השני – בדידות מתגנבת, והשלישי – החלטה נחושה.
בכל יום ההחלטה היא אחרת.
יום אחד היא מחליטה לעזוב הכל וללכת לישון או לקרוא ולשכוח. אלה הימים הרעים שבסופם היא מרגישה אפס מאופס, חסרת תוחלת ונטולת תכלית.
יום אחר היא מחליטה לאזור כוחות ולסדר. כל פעם משהו אחר: פעם את הארונות במטבח – מפנל ועד מדף עליון, פעם את האלבומים של שימי המסכן, שבניגוד לגדולים – יש לו בדיוק חצי אלבום ועוד חצי בפוטנציאל דיגיטלי.
ויום אחד, כמו היום – היא מחליטה פשוט לצאת.
היא מתארגנת, מסתכלת על הבית המהופך בוותרנות עתיקת יומין, נאנחת אנחה עמוקה – ויוצאת. בחוץ נושבות רוחות כאילו סוף העולם. היא תדמיין שסוף העולם. היא תדמיין שהיא לא פה. היא תדמיין שכל זה מאחוריה והיא שוב חיה באיזו שהיא מסגרת קבועה שגורמת לה להיות מרוצה בחלקה.
האוטובוס מתנשף ומתייגע מאד כשהוא מגיע לתחנה. יש בו איכות של אוטובוסים מלומדי מלחמה – מאבק יומיומי עיקש רצוף עליות וירידות ירושלמיות מתישות.
אישה אחת עולה לפניה תוך כדי שהיא משוחחת בטלפון שיחה חרישית. היא מתיישבת בדיוק מאחוריה ואין לה, לטליה, אלא לשמוע מה שהיא אומרת.
האישה מנתקת את הטלפון ונאנחת אנחה קשה.
טליה מצטמררת.
החיים שלי הם בעצם דבש. היא אומרת לעצמה ומהדקת את המעיל. מה אני רוצה? למה אני מתלוננת???
10:35, בוקר
יונית מקבלת את פניה בצהלה. "טוב שבאת. לא שתיתי קפה עדיין. הבית שלי מבולגן והעוזרת לא הגיעה אלי אתמול".
העוזרת של יונית תמיד לא הגיעה אליה אתמול, אבל תמיד הייתה חוזרת למחרת כדי לקבוע יום נוסף שלא תגיע…
בסופו של דבר – הייתה יונית שוטפת לבד את כל הבית באותו הלילה, מנקה שיש, מצחצחת כיורים וחלונות. לדעת טליה – בין יונית לבין העוזרת שלה היה מין הסכם שבשתיקה: יונית זקוקה שידחקו אותה לפינה כדי להסתער על הבית ולסיים אותו בשעה וחצי. והעוזרת עשתה את זה, ולגמרי בחינם.
עכשיו מתיישבת טליה לצד השולחן המשרדי ומחכה שמכונת הקפה תרעיף קצף עד סף הכוס, ואחר כך תצייר חיטה דקיקה על הקצף.
היא לוגמת ומתמכרת לעונג הרגעי. הקופאין מעורר את החלק הפיסי שלה, אבל החלק השני, הנפשי – עייף מאד מאד.
"ישנת תשע שעות" גוערת בה יונית – פצצת אנרגיה תמידית למרות הכל, ואף שהחיים לא האירו לה מעולם פנים. "למה את עייפה?"
"לא יודעת" טליה מיואשת. "אני חושבת שזו עייפות נפשית".
"יום אחד" מנבאה יונית, ופניה פני יודעת דבר, "את תתאפסי ותקלטי כמה את מבזבזת את עצמך לדעת".
היא לא הייתה צריכה שיגידו לה את זה. הבנק אמר לה את זה בכל התקשרות למענה האוטומטי של טלבנק. הוא לא פספס אף הזדמנות להודיע לה בטלפון שהיא מפגרת. בתשלומים.
"הגעתי לגיל ארבעים" אמרה, "אני כבר לא יכולה להרשות לעצמי לעשות דברים שאני לא אוהבת".
יונית העוותה את פניה לעומתה.
בניגוד לטליה, הייתה יונית ממורכזת ושאפתנית. למה הדבר דומה, חשבה טליה לעצמה? לשני אנשים המהלכים בדרכים: האחד נמצא עדיין בתחתית ההר נושא את עיניו מעלה ושואף לטפס, והשני – כבר היה למעלה, ראה שאין שם משהו מיוחד חוץ מקצת נוף בלתי ממשי, ועכשיו הוא מידרדר לו מטה באיטיות נטולת חדווה.
לפעמים טליה כמעט יוצאת מדעתה מהשאפתנות הזו. מאיפה זה מגיע? איך היא אינה צוללת לייאוש, ועוד עם סיפור החיים שלה?!
ליונית סיפור, בעצם כמה. אבל הסיפור הכואב ביותר הוא של בתה, החולה במחלת כליות נדירה מאד שגרמה לה גם לפיגור בתחומים שונים: היא חווה התקפות, זריקות, מורות פרטיות, בתי חולים. אלה הם מושגים שבשגרה במשפחת שוורצבוים, אבל אצל יונית המדהימה הזו הדברים האלו אינם מפריעים לשגרת החיים. הילדים, הבית, העבודה – הכל אצלה דופק כמו שעון, מלבד הימים שבהם העוזרת אינה מגיעה, כמובן. טליה מתפעלת ממנה ומשתאה לסירוגין. היא אוהבת את שמחת החיים והפשטות שבה יונית מקבלת את החיים, מסייעת לה בכל הזדמנות עם הילדים האחרים, וכשהייתה חשובה ועבדה 'במקום עם כוח וקשרים' – סייעה לה פעמים רבות עם רופאים פרטיים.
היום היא כבר לא חשובה כלל, אף לא נחשבת. יונית מסתדרת טוב למדי בלי עזרתה ברשת הרפואית המסועפת, אבל היא אינה מסתדרת כל כך.
היא מתבוננת בה כשהיא משוחחת בטלפון, פניה סמוקות מלהט עבודה נלהב. "לא תאמיני, אני בטלפון עם משרד הפרסום פרפאל. הם לוקחים אותי לעבוד אצלם", היא לוחשת לטליה.
נקיפה קטנה, זרה אך ברורה מאד – חולפת בטליה. ולא מקנאה היא חלילה בעבודה שקיבלה יונית החרוצה, אלא בנלהבות היפה, התוססת והחיה הזו; "קנאה שחשים אנשים קשישים מול צעירים" חשבה טליה. האש הזו: להצליח. לשמוח בהצלחה. להצליח בשמחה. לחיות.
היא פותחת את הקובץ שלה בתנועות איטיות ומתחילה לעבוד. האם יום אחד היא תוכל כבן אדם להפסיק עם הדבר הארור ורב הסבל הזה שנקרא מחשבות? פעם אחת? להשקיע את עצמה באופן מודע ומרגיע בעבודה אחרת? יש אנשים שעושים את זה על בסיס יום יומי. היא לא כל כך מסוגלת. אבל היא תעשה את זה. עכשיו! בטרם תרד משפיותה!.
למשך רבע שעה לא חושבת טליה על שום דבר פרט לאיור שלה. היא מתווה את קוי המתאר של האיש: כובע, משקף, ג'קט, וחושבת אך ורק על זה.
יונית, בעמדה שלה, רוכנת על שולחן האור ומזמזמת בשמחה. היא מאושרת די בגלוי להתחיל לעבוד בפארפל. והדבר ניכר.
רוגז קל מסוים וחדל אישים, מתחיל לפעפע מכיוון תחתית העורף של טליה. היא מסתכלת על הדמות שציירה ולא אוהבת את התוצאה.
"אני חושבת שאלך" היא אומרת ואורזת בשקשוק מפתחות.
"לאאאא" מתחילה יונית למחות. אבל אז מצלצל הטלפון. היא מתבוננת בצג ונחרדת.
"מבית הספר!"
רבע שעה אחר כך טליה יוצאת משם ברגליים כושלות. יונית בוכה והיסטרית לסירוגין השיגה את בעלה בטלפון. דאגה שיאסוף אותן מבית ספר לבית החולים.
טליה, מיותרת ומבולבלת, נשארה קצת כדי לראות שאין לה איך לעזור והלכה לתחנת האוטובוס, מתכרבלת בג'קט החם.
12:38. עוד מעט צהריים
היא עולה באיטיות במדרגות. מה יהיה עם התחושה הנוראה נוראה הזו בתוכה?
"הגעת מוקדם היום" מתפלא בעלה. הוא הגיע ממש עכשיו מהישיבה ובאמצעם של סידורי הצהריים.
"הבהילו את יונית לבית הספר והם נסעו לבית חולים עם הילדה" היא אומרת.
"אוי" משתתף, מכיר את הסיפור ואת עלילתו העגומה. "ומה עם הילדה?". "היא תהיה בסדר. זה קורה אחת לכמה חודשים. היא תהיה בסדר".
"אז למה את ככה?" הוא שואל. "אני לא יודעת" אומרת ברפיון, משליכה את התיק ברפיון והולכת ברפיון למטבח.
הוא עוזב את הספר והעט, והולך אחריה. "אנחנו מסתדרים ברוך השם" אומר.
"אני יודעת!" היא כמעט חובטת במכסה של הסיר. "אני לא יודעת!".
הוא צוחק. אי אפשר שלא. גם היא קצת.
"אני יודעת שאין לי על מה להתלונן. תראה מה אנשים עוברים: תינוקות וילדים חולים, בית חולים, בלגן בחיים, ואני מה יש לי?? למה אני ככה למה אני ככה?".
"ככה מה?" הוא שואל.
האוויר פורץ מתוכה עם המשפט: "מתהלכת בעולם כאילו קרה לי אסון. מדחיקה ומקהה את החושים שלי כדי לא להרגיש את הכאב הזה. כאילו מה קרה לי. מה קרה לי? הכל בסדר בחיים שלי: כמה נשים אין להן עבודה ועדיין מאושרות בחלקן? וכמה, כמה השם צריך להראות לי שוב ושוב שיש לי רק על מה להודות? אני פשוט אישה איומה! איומה! וכל הזמן אומרים תראי איזה דברים קורים בחוץ ותשתקי! אסור להתלונן! ובכל זאת. אני, אני…"
"זה לא נכון טליה".
"מה לא נכון?" השתוממה. פעם ראשונה שפתחה את זה ככה – בפניו, מודה בחולשות נוראיות. ועכשיו הוא אומר לה "לא נכון"?
דמעה גדולה החלה לזלוג מעינה השמאלית ונקוותה בזווית הפה השמאלית.
היא מרתיחה מעט שמן ומודדת שלש כוסות אורז ברור.
"מה שאמרת עכשיו, דרך החשיבה הזו: זו עצה של היצר" הוא מסביר.
"לא הבנתי" מוחה טליה, "מה?? לא להתלונן? להתלונן?". מבולבלת.
"תשתקי ואל תתלונני כי יש אנשים אומללים ממך" הוא מחקה אותו, את היצר הרע. "תשתקי כי יש לך ברוך השם ילדים בריאים, אנשים עברו שואה פעם. אז פשוט תשתקי".
"איזה עניין יש ליצר הרע להגיד לי ככה?" בוחשת טליה בסיר ובדבריו.
"אם תשתקי – גם לא תתפללי! אם תשתקי – לא תחפצי בשינוי, בהתקדמות אישית, במהפך פנימי. היצר כמו שאנחנו מכירים אותו – לא מעוניין בדברים האלו".
יש שקט במטבח. האורז מתפצפץ.
היא מוסיפה שש כוסות מים פחות רבע.
"הוא מעוניין שנתנהל לנו" אומרת טליה בשקט, מאירה בה ההבנה. "הוא מעוניין שנישן, נסתובב עם עיניים עצומות… הוא דווקא לא רוצה שנתעורר מכלום".
היא מוסיפה אבקת מרק ומלח. מחשבות חדשות ממלאות אותה.
ופתאום, היא מרגישה חיונית! מרגישה מלאה חיות! מרגישה שהיא רוצה להשתנות!
מרגישה – שהיא רוצה להתפלל…