עניו אבל לא שקרן
מספרים על ה"חוזה מלובלין", רבי יעקב יצחק הורביץ זצ"ל, גאון עולם וקדוש עליון בעל רוח הקודש, שפעם אחת נפגש עמו רבי עזריאל הורביץ זצ"ל המכונה "ראש הברזל", אב"ד דלובלין, גאון עולם וחריף, והטיח כלפיו שכאילו הוא מטעה את הבריות, ומתיימר להיות גאון וצדיק, ולכן נוהרים אליו אלפי חסידים, בו בשעה שיש גדולים ממנו בתורה ובחכמה.
ענהו החוזה: "ומה אעשה אם הבריות טועים בי ומשכימים לפתחי?"
אמר לו רבי עזריאל: "שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ. בשבת הבאה, כשיבואו אליך החסידים בהמוניהם ויהיו מסובים על שולחנך, תקום ותאמר להם את האמת – כי הנך כלי ריק [חס ושלום], ואין בך לא תורה ולא חסידות, ושוב לא יוסיפו החסידים לנהור אליך".
החוזה קיבל את הדברים ובשבת שלאחר מכן בשעת הסעודה נעמד על רגליו, פנה אל אלפי חסידיו בלב נשבר וברוח נמוכה ואמר: "רבותי! מוצא אני מחובתי להודיעכם, כי הנכם טועים בי, ואין בי לא תורה ולא מעשים טובים. הדיוט גמור אני, ואל לכם לטרוח לבוא אלי, כי זוהי ביאה זוהי שיבה, ולא יהיה לכם מה ללמוד ממני…".
שמעו החסידים ונרעשו מגודל ענוותנותו העצומה של רבם ה"חוזה". הם יצאו משם נפעמים ופרסמו את גודל ענוותנותו ברבים. וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה, והתחילו רבבות חסידים לדפוק על דלתותיו, כמאמר חז"ל (עירובין יג ע"ב): "כל הבורח מן הכבוד – הכבוד רודף אחריו"…
אחר זמן נפגש רבי עזריאל עם החוזה ושאלו אם עשה כאשר יעץ לו, השיבו החוזה: "כן, עשיתי כאשר ציוויתני, אך לצערי הרב נתרבו יותר הבאים אלי והמשכימים לפתחי".
אמר לו רבי עזריאל: "כנראה שהחסידים חשבו שדבריך נאמרו מתוך ענווה יתירה, ולכן רבו הדופקים על דלתותיך, אך עכשיו אשיאך עצה אחרת: בשבת הבאה, כשיבואו אליך החסידים המסתופפים בצלך, קום נא ואמור להם: 'דעו כי אני אחד מגדולי התורה ומגדולי הדור…', ואז בשמעם את גאוותך יפרשו ולא יוסיפו עוד לראות פניך".
השיב לו החוזה, "זאת לא אעשה בשום אופן, כי אמנם אני קטן שבקטנים, אבל שקרן וכזבן אינני!…".
זהו שאמר הכתוב: "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב", שאפילו אלה החושבים עצמם כשיריים, ונקראו "שארית" נחלתו, גם כן לא יעשו עוולה לדבר כזב עבור קיום הענווה שלהם, לגרום לחסידיהם המסתופפים בצלם להימנע מלבוא בגבולם…
♦♦♦♦♦♦
בני אדם רגילים לחשוב שהמנצח הוא מי שהביס, השפיל ופגע בחברו. אך האמת היא שהמנצח האמיתי הוא האדם שהצליח להכניע את עצמו ולוותר לחברו!
"איזהו גיבור? – הכובש את יצרו"! (תמיד לב ע"א).
הוותרן הוא המנצח הגדול! הוא ניצח! הוא הכניע את יצרו, את האגו והגאווה שלו!
הכוח לוותר נובע מענווה. על ידי שאדם שם עצמו 'בשארית', הוא מסוגל להתגבר ולא לתבוע גם דברים שמגיעים לו על פי דין.
צריך לזכור, כי לעולם לא יפסיד אדם מוויתור לחברו!
כמובן, שכוונתנו כאן היא לוותר בעניין מידות, ולא חס וחלילה על מצוות או על האמונה בה'. בעניינים אלו צריך לעמוד כצור חלמיש – "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו". אנחנו מאמינים בבורא העולם ורוצים את התורה, ולא ניתן לאף אדם בעולם לקחת מאיתנו את הדברים הללו.
קיום התורה ומצוותיה תלוי ברצונו החופשי של כל אדם. אדם לא יכול לומר: 'הם לא נתנו לי לקיים…' התירוץ הזה אינו מתקבל! כל אחד ואחד צריך לעשות את הדברים שהוא מאמין בהם, ולעמוד כצור חלמיש כנגד המבקשים להחלישו ולהרפות את ידיו.
אבל בכל שאר ענייני העולם, שבהם עלינו לכופף את מידותינו – מן הראוי לוותר ולוותר, ללא גבול, כי מויתור רק מרוויחים!