לא על חשבון הזולת
הגאון רבי יעקב גלינסקי זצ"ל דרש פעם בכנס תורני גדול יחד עם מרן רבנו עובדיה יוסף זצ"ל. בתוך הדברים סיפר רבי יעקב מעשה נפלא אודות ה"חפץ חיים" זצ"ל:
פעם הגיע ה"חפץ חיים" לחתונה של אחד מתלמידיו. החתונה התקיימה בחצר הבית, כמנהג אותם ימים, ולאחר שנעשו הקידושין, פנו האורחים ליטול את ידיהם לסעודה במים מן החבית שעמדה בפינה.
לפני שנטל את ידיו, נכנס ה"חפץ חיים" למטבח הבית, השתהה שם רגעים ספורים, וכששב – מילא מים כדי רבע כלי, ונטל את ידיו עד סוף קשרי אצבעותיו, על פי ההלכה האומרת שאם יש לו מים בצמצום ייטול עד קשרי אצבעותיו, כמו ביום הכיפורים.
הציבור שראהו בכך תמה והשתומם. הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ (תהלים מח, ו), אך איש לא העיז לשאול דבר. רק במהלך הסעודה הזכיר אחד התלמידים כבדרך אגב את דברי רב חסדא המובאים בגמרא (שבת סב ע"ב), שהיה נוטל ידיו בשפע ואומר: "אנא משאי מלא חפני מיא" – אני רוחץ את ידיי מלא חפני מים [בכמות מרובה של מים], "ומשמים יהבו לי מלא חפני טיבותא" – ומשמים יתנו לי מלוא חופניים טובה וברכה. מים – ראשי תיבות: מלא ידינו מברכותיך (בא"ח שנה ראשונה שמיני ס"ב).
הבין ה"חפץ חיים" את הרמז, נעמד על מקומו והסביר: "דברי הגמרא שרירים וקיימים, אך רב חסדא טרח בעצמו כדי ליטול את ידיו בהידור, ולא עשה זאת על חשבון המשרתים שלו.
"כשנכנסתי למטבח – אולי סברתם שרציתי לברר על כשרות המאכלים, אם הם בהשגחת בד"ץ פלוני או אלמוני, אם הבשר חלק גם לדעת מרן הבית יוסף ואם הפירות והירקות הם יבול נכרי או אוצר בית דין….
"אך לא. נכנסתי למטבח כדי לבדוק נקודה שונה לחלוטין: רציתי לברר מי הוא האחראי על מילוי המים בחביות, והאם הוא מקבל תשלום מיוחד עבור טרחה זו, ונעניתי כי משרתת יהודיה סוחבת את המים יחד עם ילדתה הקטנה. ניגשתי לאותה משרתת ושאלתיה מדוע היא עובדת בעבודת פרך שכזו, והיא השיבה שהיא אלמנה הצריכה לפרנס את ביתה, ולכן משכירה עצמה לדלות מים לבתים, וכיון שאינה יכולה לעשות זאת לבדה – בתה הקטנה מסייעת לה במלאכה הקשה.
"כעת ודאי מבינים אתם מדוע נטלתי את ידי כדין מי שיש לו מים בצמצום", פנה ה"חפץ חיים" לתלמידיו. "וכי יכול אני ליטול את ידי בשפע של מים כשיודע אני שבשלי תיאלצנה אלמנה זו ובתה היתומה לדלות מים נוספים?"
♦♦♦♦♦♦
כעין זה מסופר גם על הגאון רבי יהודה סגל ממנצ'סטר זצ"ל, אשר לעת זקנותו נהג לישון בישיבה שבה שימש כמשגיח, ואחד הבחורים היה ישן איתו בחדר ומסייע לו במה שנצרך.
מנהגו של הרב סגל היה להכין מראש קערה וספל עם מים לנטילת ידיים, כדי שלא יהלך ד' אמות בלא נטילת ידיים – כדעת הזוהר הקדוש [אמנם, יש פוסקים הסבורים שכל הבית נחשב לד' אמות], אולם את הקערה – לא הניח בסמוך למיטתו, כמקובל, אלא מחוץ לחדר.
פעם הסביר לתלמידים ששאלוהו למנהגו זה: "אני יכול להרשות לעצמי לקום מוקדם ולהתחסד עם קוני, אך הבחור הישן עימי זקוק לשינה. אם אטול את ידי בעודי במיטתי, עלול הוא להתעורר מקול שפיכת המים, ונמצאתי גוזל את שנתו חלילה! מוטב שאטול את ידי מחוץ לחדר – לאחר שאני קם בדממה וסוגר אחרי את הדלת, ובלבד שלא אעיר את הבחור הישן".
באותו מעמד אמר מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל לרבי יעקב גלינסקי זצוק"ל:
"ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" (תענית ט ע"א) – אין דבר שלא נרמז בתורה. הנהגות קדושות אלו של גדולי ומאורי ישראל נלמדו מגמרא מפורשת (בבא מציעא פו ע"ב) האומרת שאברהם אבינו מילא את המים לאורחיו על ידי שליח, ולכן אמר רק "יוקח נא מעט מים"! כמות הנצרכת להם ולא יותר!
את הבקר הכין בעצמו – ולא חס על טרחתו, אך המים הובאו על ידי שליח, ואברהם לא יכול היה להיות נדיב כלפי האורחים אם הוא גורם בכך טרחה יתירה לאחר! אין מתחסדים על חשבון הזולת!
