לא תירא מפחד לילה – כי אשב בחושך ה' אור לי
היה זה ביום חמישי בלילה, אור ליום שישי (כ"ב מנ"א התשע"ו, 26.08.16 למניינם). בשעת לילה מאוחרת מאוד (קרוב לשעה אחת לפנות בוקר), חזרנו אני ומשפחתי, חמש נפשות, מ'בת מצוה' חגיגית שנערכה, בקדושה ובטהרה, לבת אחותי באשדוד. בדרכנו לביתנו שברמת בית שמש ג', עברנו דרך כביש 7.
כמה שעות קודם לכן, באולם השמחות הקטן, נערכה הפרשת חלה מרגשת, סעודת אמנים ודברי תורה נלהבים ומחזקים מפי אחת הרבניות שבמקום. הדבר גרם חיזוק גדול לבני המשפחה ולאורחות שבאו להשתתף בשמחה, וכן למספר גברים, בני המשפחה, שנכחו בפינה צדדית.
את שאירע כמה שעות לאחר מכן לא ניתן היה לחזות, לשער, לדמיין.
כאמור, עם סיום הערב המרומם, יצאנו אני, רעייתי ושלושת ילדיי הקטנים לכיוון ביתנו.
לפני צאתנו מהמקום, ניסיתי להניע את רכבי (שאגב עבר לא מכבר 'טסט' בהצלחה ולא נודעו לו ב"ה בעיות טכניות כאלו ואחרות בלעה"ר), אך לשווא. אחי הבכור, שנכח במקום, ביקש לסייע בידי והביא מרכבו כַּבֶּלִים כדי לנסות ולעורר את רכבי לחיים. ואכן, מאמציו עשו פרי, הכבלים חוברו והרכב הניע בקלות ובמהירות. אחי הציע, כי ליתר ביטחון הוא ייסע אחרינו, וכשנגיע לבית שמש יעביר לנו 'מטען מצברים' זמני עד אשר נבדוק את מצב המצבר במוסך ונחליפו בחדש, במידת הצורך. התחלו בנסיעה הביתה, וכפי שזכרנו לעיל, עברנו דרך כביש 7. נסענו די רגוע, בנסיעה שקטה וזורמת, שלא העלתה שום חשש או חשד למה שהולך להתרחש בעוד מספר דקות.
מתווה הדרך היה חשוך מאוד. תאורה בין עירונית בכביש זה לא היתה בקטע הדרך בו נסענו בדקות אלו. החושך והאפילה ששררו אילצו אותי להסתייע באורות הגבוהים, כמקובל. הזזתי קדימה את המקל ('סטיק'), המיועד להדלקת האורות הגבוהים של הרכב.
ואז… בפתע פתאום, מבלי התראה מוקדמת, חשך עלינו העולם.
כל האורות ברכב כבו באחת. המנוע דמם, שבק. ניסיתי להזיז את ההגה לצד ימין אל השוליים (היינו למזלנו הרב בנתיב הימני), אך ללא הצלחה. הרכב פשוט נעצר באמצע הנתיב הימני. לא אורות, לא מצבר, לא מנוע, לא פנסי בטיחות. כלום. חושך. אפילה.
את הדקות, או מדויק יותר – את השניות – הללו, ניתן להגדיר בשתי מלים: 'פחד מוות'.
משנוכחנו לדעת כי גם אורות הבטיחות (המשולש) אינם דולקים, יצאנו בבהלה מן הרכב, התרחקנו כמה שניתן לשוליים והנחנו את האשה הילדים בשולי הכביש, והתייצבנו מרחוק לדיעה מה ייעשה לנו.
הכביש היה כאמור חשוך לחלוטין. רכבים שנסעו מאחורינו לא יכלו לראותנו כלל, ורק כשהתקרבו ממש סמוך אלינו והאירו בפנסיהם על רכבנו, סטו בהינף הגה שמאלה כדי לא להתנגש בנו מאחור. וסכנה זו ריחפה בכל רגע ורגע גם בזמן שטרם יצאנו מהרכב.
הלחץ היה גדול. לא ידענו מה לעשות. אפילו להתפלל, לומר 'שמע ישראל', לא הספקנו לצעוק מגודל הפחד והאימה שאחזו בנו.
ועוד רכב חולף על פנינו, ועוד רכב. עד שבחסדי שמים עצר לפתע מאחורינו רכב פרטי והפעיל את אורות הבטיחות המהבהבים שלו סמוך לרכבנו, כדי להתריע לנהגים שחולפים על המצוקה בכביש. מרכב זה יצאו ארבעה או חמישה בחורי חמד, מראיהם כבחורי ישיבה, שאלו והתעניינו מיד: 'מה קרה?', 'מדוע נעצרתם ככה באמצע הכביש?', 'במה אפשר לעזור?!', במקביל נעצר רכב נוסף לפנינו, ממנו יצאה אשה צדיקה שלא הפסיקה לעודד, להגיש עזרה ולסייע במה שניתן. יחד עם הבחורים המקסימים, שגילו תושיה וקור רוח, הובילו את אשתי המבוהלת והילדים הנפחדים אל רכבה של אותה אשה, שם שהו עד סיום האירוע.
בינתיים, בעל הרכב שעצר מאחורינו חש בסכנה המוחשית של פגיעה מיידית מצד רכבים חולפים, שלא שמים לב כלל וכלל לרכב העומד כאבן שאין לה הופכין בנתיב הימני, מפאת החושך הגדול. הוא לקח את רכבו והיפנה אותו בזהירות לכיוון הנגדי של התנועה, הדליק אורות גבוהים ובכך האיר את הנתיב הפקוק והמועד לפורענות. כמובן שמשולש האזהרה כבר הונח במרחק מה כדי להגביר עירנות. ולא עוד, אלא שהבחורים התקשרו למשטרה והתריעו על המפגע. ואכן, לאחר כמה דקות הגיעה ניידת של מג"ב, שהוסיפה גיבוי וסיוע, האירה בפנסים וסגרה לזמן מה את הנתיב הימני.
אחי היקר שהיה כאמור בקרבת מקום מאחורינו, עודכן במתרחש והגיע כדי לסייע אף הוא בעניין. באמצעות הכבלים שחוברו ונתנו כוח נקודתי למצבר, הצלחנו בס"ד להזיז את הרכב לצד הכביש אל השוליים [כל זמן שלא ניתן לסובב את מפתח ההתנעה ולהניע, תיבת ההילוכים ננעלת אוטומטית ולא מאפשרת העברה ממצב 'פארקינג' (חנייה) ל'ניוטרל', ולכן לא ניתן היה לדחוף את הרכב (מסוג אוטומט) הצידה כבר בהתחלה].
בשלב זה, כשהסכנה הגדולה שריחפה עלינו – בזמן היותנו ברכב או בקרבתו, וכן מעל הנוסעים לתומם בכביש (מחשש להתנגשות חלילה ברכב העומד) – חלפה בסיעתא דישמיא עצומה, החילונו להבין במעט את גודל הנס העצום שעשה עמנו הבורא יתברך.
בימים הסמוכים לאירוע, התחלנו להתבונן ולנתח את רצף האירועים, ולאחר שעיכלנו עד כמה שניתן את מה שעבר עלינו, גילינו עוד ועוד עד כמה הנס הוא בלתי נתפס. גם גילינו במהלך אותה 'דרמה' את יפי-נפשו של העם היהודי, עם ישראל הקדוש והטהור. עד כמה מוכן הוא למסור נפש ולתת מעצמו, ללא תמורה וללא מענק, למען זולתו הנתון בצרה. כך לדוגמה, כשהייתי עסוק בענייני הרכב יחד עם אותם בחורים, שהתה רעייתי והילדים ברכבה של האשה הצדקת מישוב סמוך, 'יד בנימין' שמו. אשה זו, שלצערנו הרב לא הספקנו לקחת את פרטיה כדי להודות לה כראוי, הציעה כי את הלילה נעביר בביתה בישוב, ובבוקר ניקח את רכבה, נחזיר את הילדים הביתה למקום מבטחים, נטפל בכל הקשור לרכבנו ברוגע ובנחת, ועד אשר יסתדרו העניינים לאשורם, נרגיש בנוח להישאר אצלם או להשתמש ברכבם. ואני שואל, היכן תמצא עם כזה? אנו הרי לא מכירים, אין לנו קשר משפחתי, לא נפגשנו מעולם בעבר… ובכל זאת, היא (ומן הסתם כל בני משפחתה) לא חושכים מאתנו מאומה.
והבחורים הנחמדים שעצרו וסייעו מתחילה ועד סוף? ואתם יודעים מה הם סיפרו לנו? שהם "פשוט טעו בדרך", התבלבלו… 'לא היינו צריכים להיות על כביש 7 בכלל', סיפרו בהתרגשות, 'מכשיר הניווט כיוון משום מה לכאן…'. וגם הם, האם זה מובן מאליו? וכי למה להם בשעת לילה מאוחרת (קרוב לשתיים לפנות בוקר) להיות עמנו בכל האירוע, לדאוג לתאורה, להזמין משטרה, להציע לחזור איתם ולהישאר עמנו עד אשר הסכנה תחלוף ואין עוד כל צורך בעזרה נוספת?!
אח! אין הגדרה אחרת כי אם: מי כעמך כישראל!! אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלוקיו!
אין מלים מלתאר את הניסים והנפלאות שעשה עמנו הבורא יתברך. רק נתבונן מעט ונראה: הכל חשוך, שעת לילה מאוחרת. בשניות אחדות וספורות – ה' ישמור, חלילה וחס, רחמנא ליצלן – יכולנו למצוא עצמנו בכותרות העיתונים או במהדורות החדשות.
משפחה שלימה קיבלה את חייה במתנה.
הרי כל רכב שנסע במהירות בנתיב זה ולא היה מבחין בנו גם בהתקרבו לרכב, או לא מספיק חלילה לסטות שמאלה או לבלום, יכול היה להתנגש בעוצמה. ואחריתו מי ישורנו. ושלא נדבר על משאיות או רכבי הובלה ותובלה גדולים ועמוסים (ועברו שם כמה וכמה כאלו בזמן שהותנו)…
וכי אין זה נס?!!
השבח לק-ל עליון, שזמן מועט ממש לאחר התקלה הבחינו בנו אותם בחורים ועצרו את רכבם סמוך אלינו, וכן אותו רכב של האשה מ'יד בנימין' (שאגב אמרה שכמעט והתנגשה בנו, ורק בשניה האחרונה סטתה הצידה ועצרה כדי לסייע…), והאירו את הנתיב ועשו את מה שעשו…
וכי אין זה נס?!!
ומי יודע אם היינו יוצאים מאשדוד בשעה מוקדמת יותר, הרי הכביש היה עמוס יותר, ותדירות הרכבים החולפים היתה גבוהה יותר, מה שהיה מעלה את הסיכון לפגיעה…
וכי אין זה נס?!!
אני, אשתי והילדים שלא נפגענו חלילה בשעה שיצאנו בבהלה מהרכב בחושך הגמור לאמצע הכביש. וב"ה הילדים שלא צרחו, בכו או יצאו מכלל שליטה [הילד הקטן ביותר היה רדום כל אותו העת ולא שם לב למתרחש כלל], אלא שיתפו פעולה ועברו בנחת לרכבה של אותה אשה טובה, ואח"כ לרכבו של אחי, שלְקָחַנוּ בחפץ לב לאחר מכן עד לביתנו בבית שמש…
וכי אין זה נס?!
והעובדה שהכל קרה בשעה כזו ובמקום כזה, ולא במקום מבודד בצפון הארץ או בדרומה, או במקום הסמוך ליישוב עויין של אותם ש'אינם בני ברית', או במקום שאין בו כל עובר ושב, אין מכיר ואין קרוב, אין יודע ואין שומע…
וכי אין זה נס?!
ואגב, במקרה בו נתקע רכב, ההיגיון מורה ליצור קשר עם חברת הביטוח לשם הפעלת 'צד שלישי', היינו הזמנת ניידת שירות וגרר כדי לנייד את הרכב למוסך כדי לטפל בבעיה. אלא שדא עקא, באותו הרגע, פרח מזכרוני שם הביטוח והסוכן המבוקש, וגם את מספרם לא מצאתי בפלאפון (שכן הוחלף בחדש בשל תקלה, וכל המספרים הישנים אבדו כלא היו). כך שלא נותר לנו אלא להשאיר את הרכב במהלך הלילה באותו המקום, ולהפעיל את הביטוח רק למחרת בבוקר כשנמצא את הפרטים בביתנו.
אך כדי להרגיע את ציבור הקוראים נאמר, כי ברוך השם התקלה סודרה למחרת על הצד הטוב ביותר ללא צורך בניידת שירות וגרר (גיסי הצדיק הגיע עמי עד למקום, החליף את המצבר בחדש, בדק שאין תקלות משניות, ולא עוד אלא שליווה אותי מאחור עד למקום מבטחים, ומשנוכח כי לא נשקפת עוד סכנה, המשיך לדרכו).
אגב, כשהתקרבנו לרכב שעמד בצידי הכביש, מצאנו את משולש האזהרה שהונח בלילה שבור ורצוץ, כנראה מפגיעת רכב שלא שם לב אליו. מה שיכול היה חלילה לקרות לנו או לרכב. ועצם העובדה שהרכב נשאר במקומו עומד (ביום שישי בשעה 11:00 בבוקר לערך), לא נגנב ולא הוזק, האין זה גם נס בפני עצמו?!! ושהתקלה היחידה היתה מצבר ישן, ולא משהו חמור יותר המצריך התערבות חיצונית או הזמנת גרר, האין זה עוד נס גלוי?!
אי אפשר להתחמק ולומר שלא היתה כאן השגחה פרטית. שמירה אלוקית. הגנה שמיימית.
באותן שניות בין חיים למוות. בין אפילה לאורה. בין כאן לשם. הרגשנו היטב וחשנו על בשרנו את הפסוקים: 'כי אשב בחושך ה' אור לי'; 'לא תירא מפחד לילה מחץ יעוף יומם… יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש…'; 'כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך'; 'הצלת נפשי משאול תחתיה'…
חשנו כי אנו בידיו של הקב"ה, ורק הוא ולא אחר, יכול להושיע אותנו. הרי בשניות ספורות יכולנו חלילה להיכלל בסטטיסטיקה האיומה של נפגעי תאונות הדרכים, ה' ישמור ויציל. אך הקב"ה בחסדו וברחמיו המרובים, הושיע אותנו ושלח מצילים מעל ומתחת לסייענו ולחלצנו. ואכן, כל מי ששמע על כך הודה בפה מלא כי מדובר בנס עצום שאין כמותו. ואלו גם התפלאו שלא היתה התראה מוקדמת, לא נדלקה נורה, שהכל קרה בבת אחת ולא בהדרגה… כך, בפתע פתאום, הכל כבוי, הכל חשוך.
והנה עולים ומהדהדים דברי ה'אור שמים': 'רבון העולמים ידעתי כי הנני בידך לבד כחומר ביד היוצר… גם אם אתאמץ בעצות ותחבולות, וכל יושבי תבל יעמדו לימיני להושיעני ולתמוך נפשי – מבלעדיך, צור ואל רחום, אין עזרה וישועה…'.
ובטוחים אנו כי אם תמשיכו להתבונן היטב היטב, וודאי שתמצאו עוד ניסים וניסי ניסים, מהם גלויים ונראים ומהם נסתרים וחבויים, בתוך כל אותו 'אירוע בין כמה דקות', שעבורנו נדמה היה באותם רגעים כנצח נצחים.
יש שיתלו זאת בהפרשת החלה המרוממת ובסעודת האמנים שהגינה למרחקים. יש שיתלו זאת בחסדים ובזכויות כאלו ואחרים. יש שיאמרו כי ברכתו ותפילתו של צדיק פלוני או חכם אלמוני כמה ימים קודם לכן הועילו וסייעו. כך או כך, מיני ומיניה יתקלס עילאה. סיבות וטעמים יכולים תמיד להיות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים. אך את העובדה כי היינו נתונים אך ורק בידיו של מי שאמר והיה העולם, והוא היחיד, אין עוד מלבדו, שנתן את ההוראה להחיותנו, לקיימנו ולהגיענו לזמן הזה, לא ניתן להפריך ולמוסס.
ולפיכך, חייבים אנו להודות בכל ההודאות ובכל התשבחות לחי עולמים, על שהעניק לנו חיים חדשים, ריחם וחמל, חס ושמר. וכן לכל אלו שסייעו מרישא ועד סיפא, לבחורי החמד ולאשה הנפלאה מ'יד בנימין'. לאחי היקר ולגיסי המיוחד, לשוטרים ולאנשי המג"ב, ולכל מי שתמך, סייע, עזר, התקשר, התפלל ועודד. ומה לא.
ויהי רצון שנזכה לפשפש במעשינו ולמשמש במעבדינו, לדעת על מה ולמה עשה לנו הקב"ה כך, להתעורר ולעורר, כדי שנוכל לתקן נכונה את אשר עיוותנו ולשוב אליו בתשובה שלימה ואמיתית. ומי ייתן שלא ינוכו חלילה זכויותינו בעבור הניסים והנפלאות שעושה עמנו, ונודה לשמו תמיד, ונקדש את שמו ברבים. אכי"ר.
ברגשי תודה וברטט הודאה,
א.כ. ומשפחתו (רמב"ש ג')