אם מגיע לך - תקבל
בתקופת מלחמת העולם הראשונה היה רעב גדול. בקושי רב היו מצליחים לקנות מעט לחם לאכול. הרבה ילדים נחלשו מחמת הרעב ומתו בעטיו. לצדיק הירושלמי, הגאון רבי אריה לוין זצ"ל ולאשתו היו הרבה ילדים בבית, ותם הכסף מכיסם. בצר לו, נטל את הספרים היקרים שהיו ברשותו ומכרם. בכסף שקיבל קנה אוכל לילדיו.
המצב הלך והחמיר מיום ליום. הם הגיעו למצב של פיקוח נפש ממש. רבי אריה פנה אל אחד העשירים, יהודי צדיק וירא שמים, שהיתה לו קופה של צדקה, ממנה היה מלווה כספים לעניים ולנזקקים, וסיפר לו על מצבו הקשה. הוא התחנן לעשיר שיעמוד לימינו בשעת דחקו, על מנת שיוכל להאכיל את ילדיו הרעבים.
אך העשיר סירב להיענות לבקשה. הוא הסביר שקופת הצדקה ריקה, ומכספו הפרטי אינו מוכן לתרום משום שעליו לדאוג גם לפרנסת בני ביתו.
וכאן הוסיף העשיר משפט נוסף: "אמנם אם יבוא יהודי עני אחר, ויבקש ממני הלוואה – אתן לו, אבל לכם – לא! ואין זה חלילה משום שאני חושש שלא תפרעו את ההלוואה. אדרבה, בדיוק להיפך! דווקא משום שאני יודע שאתם יהודים צדיקים, יראי שמים, בעלי מידות תרומיות, אינני חושש שתעשו לי משהו אם לא אלווה לכם. אנשים אחרים, פחות צדיקים, אם לא אלווה להם עלולים לקלל אותי, לפגוע בי בצורה זו או אחרת, ולכן אלווה להם".
רבי אריה שב לביתו, בידיים ריקות, שבור ורצוץ. הניח ראשו על השולחן ופרץ בבכי: "זו תורה וזו שכרה? בגלל שאני ירא שמים, ולא פוער פי לקלל – ילדיי צריכים לסבול חרפת רעב?"
אשתו, ששמעה את בכיו, מיהרה ואמרה לו: "רבי אריה! מה קרה לך? היכן הביטחון שלך? וכי העשיר הוא הנותן כסף? הלוא הוא רק שליח של הקב"ה, והרבה שלוחים למקום! אל תבטח בנדיבים, בבני אדם! בְּטַח בה' בכל לבך ובקרוב נראה את ישועתו".
רבי אריה קבל את דבריה הבהירים והמאירים, מחה את בכיו מעל פניו, ופתח בדברי שבח והלל לקב"ה, מתוך שמחה ואמונה שלמה.
בעודו רוקד ושמח נשמעו דפיקות בדלת. בדלת עמד שליח ומעטפה בידו: "קרוב משפחה שלך, שסיפר כי פגש אותך לפני כשנה בפתח תקווה, נפטר לא מכבר באמריקה. הוא כתב בצוואתו לתת לך עשרה דולר", מדובר היה בסכום גדול מאד באותם הימים, שניתן היה להתפרנס ממנו במשך שנה. הוא מסר את המעטפה עם הכסף לרבי אריה ופנה והלך לדרכו.
"הוי כמה שֶׁצָדַקְתְּ", אמר רבי אריה לאשתו. "הנה במקום שאקבל רבע דולר בהלוואה מאותו עשיר, שלח לנו הקב"ה מתנה כל כך מרובה מידו המלאה הפתוחה והרחבה. לפני כשנה נסעתי לניחום אבלים בפתח תקווה. ישב שם, בין המנחמים, אותו פלוני ולא הסיר ממני את מבטו. הוא שאל אותי האם במקרה אני נכדו של פלוני מאחר ותווי פָּנַי דומים לו בדיוק. השבתי בחיוב. אכן, אני נכדו של אותו הסבא, ואף קרוי על שמו. האיש הוציא פנקס ורשם את שמי וכתובתי. והנה בדיוק עכשיו האיש נפטר, וכתב בצוואתו לתת לנו את הסכום הזה מכספי הירושה".
מה שמגיע לאדם – בסופו של דבר הוא יקבל!