נקודה מההגדה

כשכואב צועקים!

"וימררו את חיי בני ישראל.. ותעל שוועתם אל האלקים"..

בעיירה לוצק חי משכיל רשע ששם לעצמו למטרה למרר את חיי הקהילה ואת חיי רבה – הרב זלמן סורוצקין.

בכל שבת היה מגיע לבית הכנסת ומתווכח ומתנצח איתם: מדוע אתם מבזבזים את זמנכם שעות בתפילה? ומדוע ללמוד תורה במקום לעבוד?. הוא הירבה להרגיז ולקנטר, היה מוצא בכל פעם קרבן חדש – ילד מתבגר או איש חלוש דעת, לנאום להם את משנתו המעוותת. הרבי ואנשי הקהילה סבלו ממנו מאד.

באחד הימים, נפל המשכיל למשכב ואושפז בבית חולים עם מחלה חמורה בבטנו.

הרב סורוצקין התלבט האם ללכת לבקרו או לא?

מחד – הוא עשה הכול תמיד כדי להתנכל ולהציק ליהודי העיירה, ומאידך – בכל זאת הוא יהודי מהקהילה, ואיננו משומד. הכריעו רחמיו והלך לבקרו.

שתיקה עלולה להיחשב כהסכמה, וזאת אנחנו רואים פעמים רבות. ומובא בגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (בבלי, שבת נד ע"ב). כלומר: אם היה ביכולתך למנוע עבירה, להאיר או להעיר לזולת, ונמנעת מכך – תיענש בידי שמיים

"רבי" אמר לו בקול ענות חלושה. "תתפלל עלי".הוא מצאו שרוע מיוסר בכאביו על מיטת בית החולים.

"אתה"? שאל הרב, "אתה שכל חייך טענת שלהתפלל זהו בזבוז זמן?". "כן" ענה לו המשכיל כשהוא מתפתל מכאבים, "כי עכשיו כואבת לי הבטן. וכשכואב – מתפללים! כשכואב – צועקים!".

נפעם הרבי מהדברים, וצמרמורת אחזה בכל גופו. חזר לבני קהילתו ואמר להם.  "אני מבקש את סליחתכם. חשדתי בכם לחינם. עד היום הטפתי לכם שחסרה לכם יראת שמיים. מסתבר שסך הכל חסר לכם דבר אחד: כאב בטן!. כי כשכואב באמת – צועקים. כך למדני המשכיל".

הציווי למחות

מובא בגמרא ששלשה יועצים היו עם פרעה כשהחליט על גזירת הבנים: בלעם הרשע, יתרו ואיוב.

בלעם המליץ על הגזרה בכל ליבו ומאודו, יתרו מחה בכל תוקף, ואיוב – שתק.

בלעם נענש, יתרו זכה להיות חותן משה, ואיוב קיבל את העונש הנורא מכל: הוא נענש ביסורים הקשים בעולם. יסורים שלא היו כמותם. כאלו, שחלשו על כל תחומי החיים והסבו לו כאב פיזי וגם נפשי נורא. הוא נענש ב"יסורי איוב".

ונשאלת השאלה: מדוע נענש ביסורים כה קשים? הלא הוא לא המליץ על הגזירה, אלא פשוט שתק?

מסביר הבריסקרוב: כשכואב – צועקים. כשמשהו נוגע לנו מבפנים, באמת – מקימים קול זעקה! אם רואים מישהו מתנהג באופן נוגד את ההלכה ואת היהדות – צועקים! כי אם שותקים, נכנסים בקטגוריה של אותם אלו שהיו בצד המבצע".

שתיקה עלולה להיחשב כהסכמה, וזאת אנחנו רואים פעמים רבות. ומובא בגמרא: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (בבלי, שבת נד ע"ב).

כלומר: אם היה ביכולתך למנוע עבירה, להאיר או להעיר לזולת, ונמנעת מכך – תיענש בידי שמיים על העבירות שחברך עשה. כל אחד חייב חובת מחאה כלפי אנשי מקומו, אנשי ביתו. כל אחד אחראי על הנעשה בעירו. בעלי עמדה בשכונה, בקהילה, במקום העבודה.

איננו יכולים  להתחמק מאחריותם נוכח מעשי עוולה אליהם אנחנו נחשפים. ואילו אלה שבכוחם להשפיע על הארץ כולה – "המלך או הנשיא, שאפשר לו למחות [מפני] שיראין מפניו ומקיימין דבריו" (רש"י), חייבים להשפיע את קולם בשעה שנתקלים בעוולה!.

אך חובת התוכחה חייבת להיות כזו שלא תגרום לשנאה. אדם חייב להוכיח את מי ששומע תוכחת, וגם אז – יוכיח אותו בנועם. אחר שהוכיחו בפעם הראשונה ולא שמע לקולו – יכול להוכיחו במילים תקיפות יותר, ואם עדיין לא שמע לו – אינו נושא יותר באחריות על מעשיו של חברו, ונחשב שקיים את מצוות התוכחה.