מדען אחד היה בטוח שיום יבוא והוא יפענח את כל הסודות של היקום.
'זו רק שאלה של זמן', חשב לעצמו…
ואכן, את כל זמנו העביר בחקירות מדעיות, מפרק ומנתח כל דבר לגורמים, מנסה להבין את הסוד שמאחוריו.
באחד הימים, שעה שפסע בשביל, בדרכו אל הכפר, ראה שיח שושנים ועליו שושנה אדומה פורחת במלוא הדרה.
'איזה יופי!' קרא בהתלהבות, וקטף את השושנה כדי לנסות לפענח את סוד יצירתה במעבדה.
הוא קטף את עלי הכותרת אחד אחד, טבל בתמיסות, פירק את האבקנים, את הגבעול, הישרה בכל מיני תרכובות כימיות, ניתח ולמד כל מילימטר של הפרח – אך לשווא.
הוא ניסה להרכיב אותו מחדש, להפיח בו חיים… אך ללא הצלחה.
'יום אחד מישהו יפצח את החידה הזאת' חשב המדען לעצמו, 'יתכן ואני לא האיש המתאים לעשות זאת…'
♦♦♦♦♦
למחרת היום, עבר באותו שביל צייר אמן, וגם הוא, כמו קודמו, עמד נפעם מול שיח השושנים. הוא קטף לעצמו פרח אחד, ומיהר חזרה לחדרו כדי לצייר אותו.
הוא ערבב צבעים במים, מתח את הבד, הכין את המכחולים והתחיל לצייר בהתלהבות.
התמונה שצייר הייתה יפה, אך הוא חש אכזבה – היא אפילו לא התקרבה בדרגתה לפרח האמיתי, שבינתיים כמש ונבל.
'לא הצלחתי להנציח את הפרח', חשב הצייר. 'יש בשושנה איזה סוד שלא גיליתי אותו. אני בטוח שביום מן הימים מישהו יצליח. אולי אני פשוט לא הבן אדם המתאים'…
♦♦♦♦♦
באותו יום, עבר בשביל איש שקט אחד. הוא נעמד מול שיח השושנים, נושם אל קירבו את ריחן המשכר, ומביט בהערצה ביופיין…
הוא לא יכול לנתק את עיניו מן המראה היפה, והוא התיישב בצד הדרך והביט ארוכות בשיח.
מול עיניו, נפתח אחד הניצנים, וגדל להיות פרח יפה, והאיש נותר חסר מילים לנוכח היופי המדהים הצומח על השיח.
מאוחר יותר פגש אותו חבר ושאל: 'נו, למדת משהו היום? ראיתי אותך יושב ומתבונן ארוכות בשיח השושנים. מה למדת?'
ענה לו האיש: 'למדתי שאת פלא הבריאה אפשר לראות, להרגיש, להריח, לחוות, אבל לעולם לא לפצח…
הנמשל:
בורא עולם ברא עולם כה נפלא – צבע, יופי וחן שזורים בכל חלקי הבריאה.
אז בכל פעם שאנחנו רואים חיות מדהימות או תופעות מדהימות, עלינו לזכור כי מאחורי כל הטבע היפה הזה עומד הקב"ה שברא אותו ומחדש את מעשה בראשית בכל יום… "מה רבו מעשיך ה'" (תהלים קד, כד).
שום דבר שנעשה לא יעזור לנו לברוא את הדברים האלה בעצמנו…