כלא המערה
אסיר כלוא במערה חשוכה, אור יום מעולם אינו חודר אליה. האסיר אינו זוכר עוד את הזמן שבו הוא לא היה אסיר, כבול הוא כל היום ואינו מסוגל לנוע.
למעשה הוא אפילו לא יודע שהוא אסיר. לגבי דִידוֹ המצב שלו לגמרי נורמלי…
הוא יודע שיש אסירים אחרים, אבל בגלל החושך הוא מעולם לא ראה אותם, אם כל זאת הוא יכול לשוחח איתם.
ישנו שביל שמוביל למעלה, שהאסירים כמובן אינם רואים אותו ואינם יודעים עליו…
מדורה דולקת על סלע מוגבה במעלה השביל.
מחוץ למערה, נעות כל הזמן דמויות חיות דו-ממדיות כגון; "עצים", "בתים" "אנשים". האש שדולקת במערה יוצרת משחקי צללים של החיים המתקיים בחוץ, המוקרנים לפני האסירים בתוך המערה, כאשר צורות מופיעות ונעלמות לפני עיניהם; "עצים", "בתים" "אנשים". האסירים משוחחים בינם ובין עצמם על הצורות המוזרות הללו.
הם מרוצים מחייהם כי המערה היא חייהם, הם לא מכירים ואינם יכולים לתאר לעצמם משהו אחר. אך "המציאות" שלהם היא לא יותר מצל של חיים המתקיימים בחוץ, צל של העתק דו-ממדי.
למרות שהאסירים אינם יודעים זאת, האש היא מקור ה"ידיעה" שלהם אודות העולם שלהם במערה. בלעדי הקרנת הצורות על ידי האש הם היו חיים בחושך מוחלט. לא היה כלום להביט עליו וכלום לשוחח עליו.
הנמשל:
אחים יקרים, הרבה אנשים כלואים בתוך 'מערה', בתוך חיים צרים ושטחיים – חיים של בורות יחסית.
נוח להם עם הבורות הזאת, הם מדמים בלבם שהצללים המרצדים על הקיר הם 'המציאות היחידה האמיתית', וברוב המקרים, בדומה לאותם האסירים במערה, אין הם מכירים משהו אחר.
זוהי מצוקתו הבסיסית של האדם, שהוא חי בעולם של צללים. כדי לצאת מן המערה אל החיים האמיתיים, חייבים להשתחרר מן הכבלים הקושרים את רוב האנשים לממד הצר של תפיסתם המוגבלת. עליהם לאזור הרבה אומץ כדי לצאת מגבולות המערה – התפיסה השטחים המגבילה שלהם, אל השמש המאירה…
התורה, היא האור של העולם! היא מראה את הדרך הנכונה בכל דבר, ממה צריך להיזהר, איך להתנהג, איך להגיב על כל דבר ועוד דברים רבים.
בואו נצא מהמערה נחייה חיים נכונים וטובים…