משל לחיים – האריה הרעב

האריה, מלך החיות, הזקין וחלה אנושות, לא היה עוד בכוחו לצאת ולטרוף.

כבר שלושה ימים שהוא לא אכל כלום, והרעב החל להציק לו. הוא ניסה להשיג על דרך אחרת להשיג אוכל, וזַחל החוצה, אל פתח המאורה.

מרחוק הוא מבחין באנטילופה גדולה ובשרנית שמתקרבת. בשאגה גדולה מזמין האריה את האנטילופה לבקר אצלו במאורה. האנטילופה מתפתה לחיוכו המלאכותי של האריה שביקש בנימוס: 'אולי תוכלי להריח את הפה שלי ולספר לי מה הריח שעולה ממנו, אני מרגיש ממש על הפנים!'

האנטילופה מתקרבת, קצת בחשש, קצת בהיסוס, אבל כבר ממרחק של מטר היא יכולה להריח את הסרחון שעולה מפיו של המלך שלא אכל שלושה ימים. 'מסריח ביותר, אדוני המלך!' היא מכריזה בהחלטיות.

דינה נגזר למוות באשמת חוצפה. והמלך היה גם שבע, וגם מרוצה ממשפט הצדק שעשה. אבל הוא עדיין הרגיש קצת רעב, וחיפש את ההזדמנות הבאה לעשות משפט צדק.

השועל שעמד בצד והתבונן בביצוע גזר הדין של האנטילופה נקרא למאורה. גם הוא התבקש למסור חוות דעת על הריח. השועל שלא רצה ליפול במלכודת שבה נפלה האנטילופה, הסתיר את תחושת הגועל, וכששפתותיו נוטפות חנופה אמר: 'ריח גן עדן, אדוני המלך, הרבה זמן כבר לא הרחתי ריח כה נפלא!'.

גם דינו נחרץ למוות באשמת חנופה. האריה שביקש לקנח בבשר רך וטעים, שאג לכיוונה של כבשה צעירה שרעתה לא הרחק משם, הוא ניסה להפיל אותה במלכודת שבה נפלו גדולים ממנה, וביקש את חוות דעתה על הריח. אבל הכבשה רק נענעה בראשה בהתנצלות: 'מצטערת מאוד אדוני המלך, אבל האף שלי סתום, אני לא יכולה להריח!'

הנמשל:

כשפורצת מריבה, בכיתה או בין אחים, או סתם כך בשכונה, בדרך כלל מהר מאוד האווירה נעשית לוהטת.

לכל צד יש עדים ובעלי ברית, תומכים גלויים ותומכים נסתרים, כולם בוחשים בקדירה וכולם הופכים לצד במריבה.

בסופו של דבר אף אחד לא יוצא נקי, כולם מלאים באנרגיות שליליות, מחלוקת כמוה כאש, שורפת ואוכלת כל חלקה טובה, גם אנשים תמימים נסחפים אליה ונכווים..

כי ממחלוקת וממריבה צריך לברוח כמו מאש. ובחכמה, כמו הכבשה…