מצוה כ"ד: שלא ללכת בשבת מחוץ לתחום
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: (שמות ט"ז, כ"ט.)
"אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי".
לִפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָא אֶת עוֹלָמוֹ בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת מִמְּלַאכְתּוֹ. וְעַל כֵּן רָצָה שֶׁגַּם אָנוּ נִשְׁבֹּת בְּיוֹם הַשַּׁבָּת מִמְּלַאכְתֵּנוּ וּמֵעֲמָלֵנוּ, שֶׁעַל יְדֵי כֵּן נִזְכֹּר אֶת מַעֲשֵׂה בְּרִיאָתוֹ וְנוֹדֶה לוֹ. לְפִיכָךְ הִגְבִּילָנוּ הַבּוֹרֵא בְּכַמָּה וְכַמָּה מְלָאכוֹת, שֶׁאַחַת מֵהֶן הִיא שֶׁלֹּא נִתְיַגֵּעַ יוֹתֵר מִדַּי בַּהֲלִיכָה מְרֻחֶקֶת מִחוּץ לִתְחוּמֵי הָעִיר, וּכְמוֹ שֶׁפָּסְקוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל שֶׁאִסּוּר תְּחוּמִין הוּא בִּיצִיאָה מֵעֵבֶר לְאַלְפַּיִם אַמָּה מִחוּץ לָעִיר בָּהּ הָאָדָם שׁוֹבֵת * * אמנם מהתורה מותר להלך עד י"ב מיל (כשנים עשר קילומטר) כשיעור מחנה ישראל במדבר, אולם חכמינו תיקנו להגביל הדבר עד אלפיים אמה (כקילומטר אחד). ראה שלחן ערוך אורח חיים סימן שצ"ז. .
בַּגְּמָרָא הֶאֱרִיכוּ הַתַּנָּאִים וְהָאֲמוֹרָאִים לְפָרֵט וּלְבָאֵר אֶת כָּל פְּרָטֵי הַדִּינִים בְּעִנְיָן זֶה: * * ראה ערובין (נ"ה ע"א) ובשלחן ערוך (סימן שצ"ח ו-שצ"ט) ובאחרונים. כֵּיצַד קוֹבְעִים אֶת גְּבוּלוֹת הָעִיר, * * ראה ערובין (פרקים ב', ד') ובשלחן ערוך (סימנים ת"ח- תט"ז) ובאחרונים. וְכֵיצַד נִתָּן לְהַרְחִיב אֶת הַגְּבוּל עַל יְדֵי "עֵרוּב תְּחוּמִין", * * ראה ערובין (נ"ב ע"ב) ובשלחן ערוך (ריש סימן ת"ה. ועוד עיין שם פרטי דינים נוספים באיסור זה). וְדִין מִי שֶׁיָּצָא מֵהַתְּחוּם בְּשַׁבָּת כֵּיצַד יִנְהַג וְכַדּוֹמֶה. הֲלֹא הֵמָּה בַּכְּתוּבִים, וּבַשֻּׁלְחָן עָרוּךְ מְבֹרָרִים, וּבְדִבְרֵי הָאַחֲרוֹנִים מְפֹרָשִׁים.
רָמַז הַכָּתוּב – שְׂמַח בְּנִי בְּחֶלְקְךָ
יָדוּעַ שֶׁהַטַּעַם הַפְּשָׁטִי וְהָעִקָּרִי לְמִצְוַת הַשְּׁבִיתָה בְּשַׁבָּת הוּא בִּכְדֵי שֶׁיָּנוּחוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּלַאכְתָּם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בּוֹ שָׁבַת וּפָסַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִמְּלַאכְתּוֹ בִּבְרִיאַת הָעוֹלָם, וּכְפִי שֶׁאָמְרָה הַתּוֹרָה: * * שמות כ"ג, י"ב. "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְכוּ"'. וְהִנֵּה עִקַּר הַמְּנוּחָה הַמּוֹעִילָה לָאָדָם בֶּאֱמֶת הִיא מְנוּחַת הַדַּעַת וְהַנֶּפֶשׁ, שֶׁבִּלְעָדֶיהָ אֵין לָאָדָם מְנוּחָה אַף בְּשָׁכְבוֹ עַל עַרְשׂוֹ וִיצוּעוֹ * * ולכן בדיני השבת מצינו דין מיוחד של "מלאכת מחשבת אסרה התורה", שעיקר החיוב הוא על המחשבה שבמלאכה ולא על גוף המעשה. וכדרשת חז"ל על הפסוק "ששת ימים תעשה כל מלאכתך" – שתראה במחשבתך כאילו כל מלאכתך עשויה. וכל זה שלא כמו שחושבים המון העם שתכלית השבת היא למנוחת הגוף, בשינה ואכילה ושתיה, שזה אינו. אלא כל אלו הם רק אמצעים לאדם לסייעו להגיע בנקל אל המנוחה ואל הנחלה האמיתית – היא מנוחת הנפש והרוח. וכמו שאומרים אנו בתפילת השבת "מנוחת אמת ואמונה, מנוחה שאתה הוא רוצה בה". וד"ל. .
וְנִרְאֶה בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא שֶׁבָּאָה הַתּוֹרָה לִרְמֹז לָאָדָם שֶׁמְּנוּחַת אֱמֶת וֶאֱמוּנָה יוּכַל הוּא לִמְצֹא רַק אִם יַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא לָצֵאת מֵהַתְּחוּם וּמֵהַמִּסְגֶּרֶת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶעֱנִיק לוֹ, וְשֶׁלֹּא לִיתֵן עֵינָיו עַל אֲחֵרִים לִרְאוֹת מַה יֵּשׁ לָהֶם וּבַמֶּה הֵם מְעֻלִּים מִמֶּנּוּ. כִּי הָעַיִן רוֹאָה וְהַלֵּב חוֹמֵד, וְגַם אִם יִהְיֶה לָאָדָם כָּל טוּב שֶׁבָּעוֹלָם וְלַחֲבֵרוֹ יִהְיֶה מְעַט יוֹתֵר – מִיָּד תִּשְׁתַּלֵּט עָלָיו הַקִּנְאָה וּתְכַלֶּה כָּל חֶלְקָה טוֹבָה * * וכמו שכתוב בהמן הרשע שהיה לו עושר וכבוד בלי גבול, ונתעלה מעל כל השרים ועבדי המלך, ועם כל זאת אמר (אסתר ה', י"ג): "וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך". וכך הסבירו המפרשים את המאמר "צרת רבים חצי נחמה": שתמיד צרת האדם היא כפולה: למה לי אין, ולמה לשני יש. אבל כשהיא צרת רבים – אזי חצי מהנחמה כבר יש לו, בכך שגם לשני אין… . מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּסְתַּכֵּל רַק עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ, וְלֹא מְעַנְיֵן אוֹתוֹ מַה שֶּׁיֵּשׁ לְרֵעוֹ – עַל יְדֵי כֵּן זוֹכֶה לִהְיוֹת תָּמִיד שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְתָנוּחַ דַּעְתּוֹ וְתָגֵל וְתִשְׂמַח נַפְשׁוֹ.
וְכָךְ אָמַר * * ראה ספר חובות הלבבות (שער הבטחון פרק ז'). אַחַד הַחֲכָמִים: "מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי בַּבֹּקֶר בְּמַצָּב מְסֻיָּם וְהִתְאַוֵּיתִי לְהִמָּצֵא בְּמַצָּב אַחֵר". וְהַמַּשְׂכִּיל לִקְנוֹת בְּנַפְשׁוֹ מִדָּה נִפְלָאָה זוֹ אָכֵן זוֹכֶה לִטְעֹם בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּחִינַת הָעוֹלָם הַבָּא * * כך הובא מהרה"ק רבי נחמן מברסלב זיע"א (בעל התיקון הכללי הקדוש) בליקוטי עצות כי כהשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו – זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, שאין בו שום חוסר כלל. .
* * הובא בספר "המחנך" עמוד 58. ראה שם. מַעֲשֶׂה הָיָה בַּחֲבוּרַת יְדִידִים שֶׁהֵסֵבּוּ סְבִיב הַשֻּׁלְחָן בַּסְּעוּדָה, וּבֵינֵיהֶם הָיָה אֶחָד סֻמָּא (עִוֵּר). וְהִנֵּה הִגִּישׁ בַּעַל הַבַּיִת אֶת קַעֲרַת הָאֹכֶל, וְהָיָה כָּל אֶחָד נוֹטֵל חֲתִיכָה הָרְאוּיָה לְהִתְכַּבֵּד מִן הַקְּעָרָה עַד שֶׁהִגִּיעָה לִידֵי הַסֻּמָּא כְּשֶׁבְּתוֹכָהּ אַךְ כַּנְפֵי וּשְׁיָרֵי תּוֹסָפוֹת. נָטַל הַסֻּמָּא אֶת שֶׁבַּקְּעָרָה וְאָכַל, וּמִיַּד הֵחֵל לְשַׁבֵּחַ וּלְהַלֵּל אֶת בַּעַל הַבַּיִת עַל הָאֲרוּחָה הַטְּעִימָה וְהַמְשֻׁבַּחַת.
לָחַשׁ לוֹ אַחַד הַמְסֻבִּים בְּשֶׁקֶט: אִלּוּ רָאִיתָ מֶה הָיָה בַּקְּעָרָה, וּמַה נָּטְלוּ אֵלּוּ שֶׁלְּפָנֶיךָ, לֹא הָיִיתָ מְהַלֵּל כָּל כָּךְ אֶת בַּעַל הַבַּיִת עַל מַה שֶּׁאָכַלְתָּ.
אָמַר לוֹ הַסֻּמָּא: אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר, אַךְ מִי אָמַר שֶׁבֶּאֱמֶת כְּדַאי הָיָה לִרְאוֹת זֹאת? הֲרֵי עַתָּה שֶׁלֹּא רָאִיתִי הָיָה מַאֲכָלִי עָרֵב וְטָעִים יוֹתֵר מִכֹּל!
וְהַלֶּקַח מוּבָן מֵאֵלָיו…
דְּרוּשׁ וְחִדּוּשׁ
* * ראה משנה בעירובין (נ"ב ע"ב), וכן פסקו הרמב"ם (פרק כ"ו מהלכות שבת) והשלחן ערוך (אורח חיים ריש סימן ת"ה. עיין שם בבאור הדברים). הֲלָכָה פְּסוּקָה הִיא, שֶׁאָדָם שֶׁיָּצָא מִחוּץ לַתְּחוּם הַמֻּתָּר לוֹ בְּשַׁבָּת – אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְזֹר לִמְקוֹמוֹ. וְאֵין לוֹ רְשׁוּת לֵילֵךְ אֶלָּא עַד אַרְבַּע אַמּוֹת מֵהַמָּקוֹם בּוֹ הוּא עוֹמֵד.
וְהִנֵּה נִסְתַּפְּקוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל בְּדִינוֹ שֶׁל אָדָם שֶׁהוֹצִיא אֶת רַגְלוֹ הָאַחַת מִחוּץ לַתְּחוּם, וְרַגְלוֹ הַשְּׁנִיָּה עוֹדֶנָּה בִּפְנִים, הַאִם יְהֵא מֻתָּר לוֹ לְהַחְזִירָהּ אֶל תּוֹךְ הַתְּחוּם פְּנִימָה?
וְהוּבְאָה בַּגְּמָרָא דֵּעָה אַחַת הַלְּמֵדָה מִלְּשׁוֹן הַפָּסוּק "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ" שֶׁאֲפִלּוּ רֶגֶל אַחַת אָסוּר לְהוֹצִיא, וְאִם הוֹצִיאָהּ – כְּבָר נֶחְשָׁב שֶׁיָּצָא מִתְּחוּמוֹ, וְנֶאֱסַר עָלָיו לְהַחְזִירָהּ.
אוּלָם דֵּעָה שְׁנִיָּה סוֹבֶרֶת שֶׁהוֹאִיל וְרוֹב גּוּפוֹ עֲדַיִן בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, לָכֵן לֹא נִקְרָא הַדָּבָר שֶׁיָּצָא מִתְּחוּמוֹ, וְרַשַּׁאי הוּא לַהֲשִׁיבָהּ פְּנִימָה.
* * כן פסקו הראשונים, וכן פסק השלחן ערוך (סימן ת"ה סעיף ב'. עיין במשנה ברורה שם מה שהביא בשם האליה רבא). וְנִפְסְקָה הַהֲלָכָה כַּדֵּעָה הַשְּׁנִיָּה שֶׁעֲדַיִן נִקְרָא הוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם, וְהִנּוֹ רַשַּׁאי לְהָשִׁיב אֶת רַגְלוֹ פְּנִימָה כְּבַתְּחִלָּה.
בְּסוֹד עֲבָדֶיךָ
בְּבֵאוּר אִסּוּר הַיְצִיאָה מִתְּחוּם שַׁבָּת עַל פִּי הַסּוֹד רְאֵה בְּסֵפֶר * * ריש פרשת בשלח. טַעֲמֵי הַמִּצְווֹת מֵרַבֵּנוּ הָאֲרִיזַ"ל שֶׁכָּתַב שֶׁבְּשַׁבָּת קֹדֶשׁ נַעֲשֵׂית כְּעֵין עֲלִיָּה רוּחָנִית שֶׁל * * היינו נצח הוד ויסוד. ומדת מלכות גם היא עולה עמהן. ואכמ"ל. הַסְּפֵירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת, וּבִמְקוֹמָן נוֹצָר כְּעֵין * * והוסיף בדבריו שם שמטעם זה העושה מלאכה בשבת נקרא "חילול שבת", על שגורם היכנסות הקליפה במקום הקדושה החלול ועל ידי כן מעניק לה חיות בשבת, ולכן מתחייב לא עלינו מיתה מדה כנגד מדה. חָלָל רוּחָנִי שֶׁל מְקוֹם הַקְּדֻשָּׁה, שֶׁכְּנֶגְדוֹ הֵם ג' הַפַּרְסָאוֹת הַמֻּתָּרוֹת לֵילֵךְ בָּהֶן בְּשַׁבָּת מֵהַתּוֹרָה. וּבִהְיוֹת שֶׁבַּעֲווֹנוֹתֵינוּ גָּבְרוּ הַקְּלִפּוֹת וְנֶאֶחְזוּ בְּחֵלֶק מֵאוֹתוֹ הֶחָלָל, לָכֵן הִגְבִּילוּ חֲכָמֵינוּ זַ"ל אֶת תְּחוּם הַשַּׁבָּת עַד מָקוֹם שְׁלִיטַת הַחִיצוֹנִים, דְּהַיְנוּ עַד אַלְפַּיִם אַמָּה * * ועוד האריך שם במתק דבריו, אך כבוד אלקים הסתר דבר, ו"עד כאן תחום שבת". .
מתוך הספר בס"ד – כל הזכויות שמורות (c) ל הרב דוד רחימי
פרדס רמונים – חלק א
פְּשָׁטִים וּרְמִיזוֹת, דְּרוּשִׁים וְסוֹדוֹת, הֲלָכוֹת וְהַנְהָגוֹת, עֵצוֹת וְהַדְרָכוֹת,
הָעוֹלוֹת וְנִלְמָדוֹת מִתַּרְיָ"ג הַמִּצְווֹת שֶׁל הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה.
וְעִמָּם מְשֻׁבָּצִים "פְּרִי מְגָדִים" אַבְנֵי חֵן מְאִירִים לְבֵאוּר הַמַּאֲמָרִים – על סדר המצוות א' – קי"ד
נִתְחַבֵּר בְּעֶזְרַת ה' יִתְבָּרַךְ מֵאִתִּי דָּוִד רָחִימִי יצ"ו חוֹלוֹן יע"א
שְׁנַת "רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב" (תשע"ג) לְפ"ק – מכון אמת קנה