מאן דאמר – תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי" (שמות כה, ב).
איתא במדרש (שמות רבה לג, ח) בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה על עסקי המשכן אמר לפניו משה: ריבונו של עולם וכי יכולים הם ישראל לעשותו? אמר לו הקדוש ברוך הוא אפילו אחד מישראל יכול לעשותו שנאמר (שמות כה, ב) מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ.
נבאר, לאחר שציווה הקב"ה לקחת מבני ישראל תרומה למשכן, תמה משה רבינו בליבו ואמר: "מה אפשר לתת ולהעניק להקב"ה, איזה בית נבנה לו? אֵי זֶה בַיִת אֲשֶׁר תִּבְנוּ לִי וְאֵי זֶה מָקוֹם מְנוּחָתִי (ישעיה סו, א), איזה בית יכול להכיל כביכול את ה' יתברך שמלא כל הארץ כבודו?" לכן חשב משה רבינו שהוא יצטרך לאסוף כסף וזהב לרוב כדי לבנות בית מפואר לה' יתברך.
אך בא הקב"ה ואמר למשה: "איני מבקש ממכם אלא רק כמה קרשים ועורות עיזים, איני צריך דבר גדול, קטן שבכם יכול לעשותו".
דברי המדרש הללו טעונים ביאור והבנה עמוקה והם יכולים לשמש לנו לנתיב ודרך לעבודת ה' יתברך. לכאורה לא מובן, בשביל מה הקב"ה רוצה שנביא לו תרומה, הרי לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ (תהילים כד, א), הכל שייך לה' יתברך ולא שייך לתת לו דבר, לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' (חגי ב, ח), הקב"ה יכול להוריד את המשכן המפואר והמכובד ביותר מוכן מן השמים, כפי שלעתיד לבוא יוריד הקב"ה את בית המקדש השלישי בנוי ומשוכלל מן השמים (כמבואר ברש"י מסכת סוכה מא ע"א ד"ה אי נמי, וע"ע ברמב"ם פי"א מהלכות מלכים ה"א), ואם כן לשם מה ה' יתברך מצווה אותנו לתרום תרומה לבניית המשכן?
אלא התשובה היא שהקב"ה לא מחפש את הכסף והזהב של עם ישראל כלל ועיקר, את זה יש לו בשפע רב, אלא הקב"ה מחפש שניתן לו דבר שהוא כביכול לא יכול לקחת בעצמו- את האהבה שלנו אליו, לִבַּבְתִּנִי אֲחֹתִי כַלָּה (שיר השירים ד, ט), "בני, תנו לי את הלב שלכם" מבקש הקב"ה, וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם (דברים יא, יג), וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אלוקיך בְּכָל לְבָבְךָ (שם ו, ה).
וכיצד ניתן לתת את הלב והאהבה להקב"ה? על ידי שהאדם נותן להקב"ה דבר שהוא אוהב ויקר לו. לכל בני האדם יש אהבה לכסף, כך ברא הקב"ה בטבע הבריאה, כולם רוצים שיהיה להם כסף (וכמובן כדי להשתמש בו למטרות טובות, לעשיית צדקה וחסד, ולא חלילה להיפך), ובכדי לבטאות אהבתנו להקב"ה אנו לוקחים את הדבר שאנו אוהבים, את הכסף והזהב, ונותנים אותו להקב"ה, בזה הקב"ה חפץ, "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"- תרומה שמבטאת אהבה התרגשות ושמחה כלפי ה' יתברך.
♦ ♦ ♦ ♦
כדי להבין זאת היטב נמשיל את הדבר במשל מן החיים, ישנם אנשים שדואגים להזכיר לנשותיהם ולומר להם בכל יום שהם אוהבים ומעריכים אותן, אך הם אף פעם לא ביטאו אהבה זאת בשום דבר, ולכן לאחר תקופת זמן קצרה הם מתפלאים שנשותיהם מתפרצות עליהם בטענה וזעם פנימי: "אתה לא אוהב אותי", ולא מצליח אדם זה להבין, "אני לא אוהב אותך? הרי בכל יום אני דואג לומר שאני אוהב ומעריך אותך".
האשה עונה בחזרה ומשיבה לבעלה: "במה ביטאת את אהבך? מה עשית בשבילי? קנית לי בגד או תכשיט יפה? לא! רק דיברת דיבורים.. אני רוצה שתראה את אהבך, תבטא אותה במעשים"
על האדם לבטאות את אהבתו במעשים, כפי שמביאים רבותינו (יבמות סג ע"א) שרבי חייא כשהיה עובר בשוק ומוצא שם פריט יפה כגון שרשרת עגיל או טבעת של נשים וכדו' היה קונה אותו, עוטפו בסודר ומביאו לאשתו במתנה, "אין כמוך בעולם, ראיתי את זה היום בחנות ואמרתי בלבי שאני חייב לקנות לך את זה, את חביבה לי יותר מכל הכסף והזהב שבעולם".
ככה זוכים לחיות לאורך ימים ושנים באהבה וכבוד הדדי, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" (שיר השירים ג, י), וכך זוכים להשרות את השכינה בבית, איש ואשה זכו שכינה ביניהן (סוטה יז ע"א).
זה המשל, והנמשל באהבתנו לה' יתברך, במה נבטא את אהבתנו אליו? יש אנשים שמנשקים את ידם ומצביעים כלפי השמים ואומרים שהם אוהבים את הקב"ה, זה טוב ונחמד, אך זו לא אהבה, אלו רק דיבורים שאין בהם חסרון כיס, אדם שאוהב את הקב"ה באמת צריך לבטא את אהבתו אליו, בזה שנותן לה' יתברך חלק מהדברים שהוא אוהב, את הכסף והזהב שאוהב ואת הרצונות והחשקים שחושק.
מאהבה הזאת של כל אחד ואחד נבנה המשכן ובית המקדש. הקב"ה שחוקר כליות ולב מסתכל על כל אהבה ואהבה של כל אחד ואחד, אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט, וּבִלְבַד שֶׁיְּכַוֵּן אָדָם אֶת דַּעְתּוֹ לַשָּׁמָיִם (מנחות יג, יא), ומאהבות האלה הקב"ה בונה משכן, זה המשכן שהקב"ה רוצה, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם (שיר השירים ג, י), משכן המסמל ומבטא את אהבתנו אליו יתברך.
וזהו שאמר שלמה המלך בחכמתו (שיר השירים ג, ט-י) "אַפִּרְיוֹן עָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מֵעֲצֵי הַלְּבָנוֹן: עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף רְפִידָתוֹ זָהָב מֶרְכָּבוֹ אַרְגָּמָן תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם", שלמה המלך בנה בית מפואר לה' יתברך, עַמּוּדָיו עָשָׂה כֶסֶף, רְפִידָתוֹ זָהָב וכו', אך זה לא העיקר, אלא העיקר הוא "תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה מִבְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם" העיקר זה האהבה של ישראל לאביהם שבשמים, זה בית המקדש של הקב"ה, תּוֹכוֹ רָצוּף אַהֲבָה..
ולפי זה נבין את הפסוק בפרשה "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה, ח), לכאורה הייתה התורה הקדושה צריכה לכתוב "ושכנתי בתוכו", ולמה כתבה בתוכם? אלא ללמדנו שלכל אחד יש חלק במשכן הזה, כל אחד באהבתו ובכוונת ליבו לה' יתברך הוא בונה את המקדש, ושכנתי בתוכם – בתוך כל אחד ואחד…
♦ ♦ ♦ ♦
אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט
הכמות זה לא הדבר שקובע לפני ה' יתברך, יכול להיות אדם שייתן מעט והוא חביב מאוד לפני ה', כיוון שזה רק מה שיש לו, ומצד שני יכול להיות אדם שייתן הרבה, אך לעומת מה שיש לו זה שום דבר, נתינתו לא משקפת את אהבתו, ולפני ה' הוא פחות חביב מאותו אחד שנתן כמות קטנה מחוסר אמצעים.
ובעניין זה מסופר על הגאון מווילנא שפעם אחת הוצרך ללכת לעשיר גדול ולדבר על לבו כדי שיתרום ביד נדיבה לאחת מהישיבות שנקלעה למצוקה כספית, הגר"א לא היה רגיל לעשות כדבר הזה, ולא היה מבטל רגע מלימודו, אך לא הייתה ברירה אחרת והוצרך לעשות זאת לצורך קיום אותה ישיבה.
כשהגיע הגר"א לבית העשיר, שמח העשיר שמחה גדולה בכניסתו של הגאון לביתו ואירחו בכבוד גדול, אך כשהתחילו לשוחח גבי התרומה לישיבה, פתח העשיר ואמר "הרב חושב שיש לי הרבה כסף ונכסים, אך הרב צריך לדעת שכנגד כל הנכסים שיש לי אני שקוע בחובות, ואני לא יודע אם מותר לי לתת כסף של אחרים, הרי הכסף שיש לי זה כסף של אחרים שאני חייב להחזיר להם.. ".
עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא (איוב א, טז), בעודם מדברים נכנס שליח ועמו בגד מפואר ממשי ומזהב שעלותו הייתה יקרה מאוד, הגר"א שאל את העשיר כמה בגד זה עולה. העשיר ענה ונקב סכום כסף גדול מאוד.
השיב לו הגר"א ואמר: "מעניין, אם זה לצורכך, לצורך לבושך- מותר לך להשתמש בכסף של האנשים, אך בשביל הקב"ה אתה לא יכול להשתמש באותו כסף? "
העשיר קנה את הבגד בגלל שהוא אוהב את עצמו, אך הוא לא השכיל ולא הייתה לו הזכות לתת חלק מאהבתו להקב"ה, בענייני המצוות הוא הצטדק שהכסף שייך לאנשים אחרים, אך בענייניו הפרטיים הכל שייך לו, וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט.. (דברים לב, טו).
הבעל שם טוב ע"ה היה רגיל לומר שאדם בא לעולם בשביל שלוש אהבות,
א. אהבת ה'. ב. אהבת ישראל. ג. אהבת התורה הקדושה.
לשם שלושת האהבות הללו נשלח האדם לזה העולם, כדי ליישמם ולקיימם, וזה מה שבאמת נשאר עם האדם לעולמי עד ולנצח נצחים.
♦ ♦ ♦ ♦
השבוע זכינו להיכנס לחודש אדר המהודר, ומשנכנס אדר מרבים בשמחה (תענית כט ע"א), הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר (תהילים צג, ד) אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' (ביצה טו ע"ב), כלומר יעשה מהן צדקה חשובה לפני ה' במרום (רבינו חננאל שם, וכן פירש בערוך כפי שציין לכך המהרש"א שם בד"ה אי נמי), ועל ידי שיפריש מכספו לצדקות ומעשים טובים יזכה שיתברכו נכסיו ויוסיפו לגדול ולהתברך עוד כהנה וכהנה.
יהי רצון שה' יתברך יִפְתַּח לִבֵּנוּ בְּתוֹרָתוֹ, וְיָשִׂים בְּלִבֵּנוּ אַהֲבָתוֹ וְיִרְאָתוֹ לַעֲשׂוֹת רְצוֹנוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּלֵבָב שָׁלֵם (מתוך "ובא לציון"), נזכה להיות תמיד מן הנותנים ביד נדיבה, נגביר ונרבה חסדים בעם ישראל ונזכה בקרוב בקרוב לראות בנחמת ציון ברחמים, אמן.