מעלת השלום
וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יט, ב – ג).
ביאר רש"י: "ויסעו מרפידים – למה הוצרך לחזור ולפרש מהיכן נסעו? – והלא כבר כתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו – אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני, מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה. 'ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד', אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת".
כל עוד היו בני ישראל בבחינת "ויסעו ויחנו", כלומר שנסעו במחלוקת וחנו במחלוקת, הם עדיין לא הגיעו למדרגה הראויה לקבלת התורה.
רק בעת בה זכו להיות "כאיש אחד בלב אחד" ולהרגיש בחוש כי הם מהות אחת ונשמה אחת – זכו למעמד הר סיני ולקבלת התורה.
♦♦♦♦♦
מדוע חלוקים בני אדם זה על זה? הכל נובע מכעס, מהקפדה, מגאוה ומכבוד. "פלוני לא כיבד אותי כראוי ולכן אני כועס ומקפיד עליו!" ברם התורה אינה יכולה להינתן לבני אדם המקפידים זה על זה וכועסים איש על זולתו. לפיכך כל עוד היתה בעם ישראל מחלוקת, כעס וקפידה, הם לא היו ראויים לקבלת התורה.
על כן אומרת התורה: "ויחן שם ישראל", כלומר שכדי לקבל את התורה, בני ישראל צריכים לחיות במצב של "ויחן", דהינו: כל אחד מוצא חן בעיני חברו וכל אחד אוהב את חברו. וכאשר כל אחד נושא חן בעיני רעהו, וכולם חונים כאיש אחד בלב אחד, זהו הזמן הראוי לקבלת התורה.
♦♦♦♦♦
רבה הנודע של וילנא, רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, בעל שו"ת אחיעזר, היה הגדול שבדורו. הוא היה גאון עצום וגדול בתורה, אך בנוסף לכך ביקש כל ימיו להגדיל תורה בעם ישראל, עזר וסייע בכל כוחו ומרצו להקים ישיבות גדולות, ישיבות קטנות, תלמודי תורה ואף בתי ספר כשרים לבנות ישראל.
היתה מוטבעת ברב תכונה מיוחדת: בטבע העולם, שכאשר אדם עוסק בענייני ציבור, אפילו אם הוא עושה זאת ביושר ובאמונה, תמיד ישנם אנשים הסבורים בטעות כי נהג עימם שלא כראוי, מקפידים עליו ובאים כלפיו בטרוניות כאלו ואחרות.
למרות זאת, רבי חיים עוזר קיבל כל אדם בסבר פנים יפות, ואפילו אם איזה אדם הגיע אליו בתלונות וטענות, הוא השיב תמיד במענה רך ובשפה ברורה ונעימה.
באחת ההזדמניות הגיע לפניו יהודי, וביקש ממנו להמליץ על אביו בפני קהילה גדולה וחשובה, כדי שיקבלוהו לרב ולמורה עליהם. באותה עת שהה במקום רבה של קריניק, הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי זצ"ל, שהעיד לאחר מכן על השתלשלות המעשה.
"ראה", השיב רבי חיים עוזר בסבלנות, "אינני יכול להמליץ על אביך, מוטב שימשיך לשמש כרב בקהילה בה מכהן היום!".
אולם הבן לא אמר נואש: "אבל כבוד הרב, אבי הוא גאון עצום, אין בנמצא אדם המתאים יותר ממנו למשרה הרמה!".
רבי חיים עוזר הכיר את הרב המדובר וידע בברור כי חסרות לו התכונות המתאימות כדי להנהיג את הקהילה האמורה, אולם באצילות מדותיו סרב לומר לבן כי אביו אינו ראוי לכהונה.
"לצערי הרב אינני יכול להמליץ עליו", חזר רבי חיים עוזר על דבריו, "לא כדאי לו לעזוב את עירו!".
חמתו של הבן בערה בו, הוא החל להתפרץ. "הרי ישנם אנשים קטנים מאבי, ואף על פי כן הרב המליץ עליהם לשמש כרבנים בערים גדולות ונכבדות! כיצד ניתן לזלזל כך באבי, אני דורש בתוקף שהרב ימליץ עליו, הרב מחויב להמליץ עליו!".
האיש לא הסתפק בכך, והחל להטיח חֲרָפוֹת ברבי חיים עוזר, שענה לו בנחת, בלא להרים את קולו, כאשר על פניו נסוכה ארשת שלוה ונעימה.
רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי, שהיה עד לחלופי הדברים הקשים, לא היה יכול עוד להתאפק למול בזיון רבו. אבל רבי חיים עוזר תפס אותו בידו, כשהוא מונע ממנו להתערב בשיחה, ולהשחיל ולו מילה אחת!
הבן המשיך לחרף ולגדף, אך רבי חיים עוזר נצר את לשונו ולא הגיב במאומה.
גם כאשר הלה הגדיש את הסאה, רבי חיים עוזר לא גרשו מביתו, אלא קם תחת זאת ממקומו ופנה לחדר השני. כאשר הבין הבן כי אין עוד מה לעשות, הרב לא ימליץ על אביו, ויהי מה, הוא יצא מהבית והלך לדרכו במפח נפש.
כשעזב המחצף את המקום, פנה רבי חזקיהו יוסף לרבי חיים עוזר בתדהמה: "מדוע לא איפשר לי רבינו להגיב ולמחות על כבוד התורה המחולל?!".
"כיצד ניתן לדון את האיש?" השיב רבי חיים עוזר בנחת, "הרי הוא מבצע שליחותו, וחס על כבוד אביו. הוא עשה את המשימה שהיה עליו לעשות, איך נתן לבקר אותו ולכעוס עליו?!".
זו המעלה של "ויחן שם ישראל". כאשר עם ישראל נמצא במצב של 'ויחן', דהינו: כל אחד מוצא חן בעיני רעהו, כל אחד מבין את זולתו ודן אותו לכף זכות, כאיש אחד בלב אחד – זהו הזמן הראוי והמתאים ביותר לקבלת התורה הקדושה.
♦♦♦♦♦
האדם צריך לחפש את השלום ולדבוק בו – וכך תהיה הצלחתו בטוחה.
אדם שהוא רודף שלום, ומוכן לוותר בעבור השלום – "וְיָדַעְתָּ כִּי שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא" (איוב ה, כד).
כמה פעמים קורה שהאדם לא מוכן לוותר, ולבסוף, כאשר הוא מבין שעליו לוותר – כבר אינו יכול! – הדבר יצא מכלל שליטה… הריב כבר התרחב…
הגמ' בסנהדרין (ז.) אומרת, 'אמר רב הונא האי תיגרא דמיא לצינורא דבידקא דמיא כיון דרווח רווח' –
סכר של מים (שתפקידו להגן שהמים יהיו מכונסים בתוכו), שנעשה בו חור קטן ודרכו יוצאים המים – אם האדם ישאיר את החור במקומו ולא יטפל לסגור אותו במהירות האפשרית, לבסוף יגדל החור למאוד, וכבר לא תהא לו האפשרות לסתום אותו [אלא יצטרך לבנות סכר חדש במקום].
כך הוא בעניין המריבה, שאם האדם לא עוצרהּ בעודה קטנה, כשהיא רק החלה – היא גדלה וכבר קשה מאוד לעצור אותה.
הרבה פעמים אי אפשר לחזור ולהשוות את לבבות הצדדים שבמריבה, כי כבר הריב יצר 'מדון'…
אדם המתקוטט עם השני, מזכיר בדרך מריבתו דברים לא כ"כ טובים על חבירו – ואח"כ, אף שחוזר השלום ביניהם – השלום לא חוזר להיות כפי שהיה קודם המריבה… – השני זוכר עדיין את הדברים שאמר עליו…
ואף כי אומר השני שהוא מוחל לו על העלבון, מ"מ מתעורר בפנימיות ליבו זיכרון הדברים שאמר עליו, וקשה לו להשיב את אהבתו אליו להיות כבתחילה.
לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום! (משנה עוקצין ג יב)
♦♦♦♦♦
רבי יהונתן אייבשיץ ע"ה היה אהוב בעיני המלך, שהיה מושל על העיר פראג.
המלך העריך אותו עד מאוד, ונהנה להשתעשע ולשמוע מחוכמתו – שכן הרב היה בקי בכל החכמות שבעולם.
המלך ביקש מרבי יהונתן שיתראה לפניו מידי פעם בארמונו, וישמיע לפניו מדברי חכמתו.
רבי יהונתן הסכים לבקשת המלך – למרות שכל דקה היתה חשובה עבורו לנצלה ללימוד התורה – כיון שידע שיגיע מדבר זה חסד עבור העם היהודי.
באחד הפעמים שאל המושל את ר' יהונתן מהיכן קיבל הוא את כל חכמתו – וכשהשיב לו שכל חכמתו השיג מלימוד הש"ס, ביקש שיתרגמו עבורו את כל אגדות הש"ס, כדי שיוכל ללמוד ולהכיר את החכמה הנפלאה הזו.
לא נותרה ברירה ביד הרב, ומוכרח היה לתרגם עבורו את הש"ס…
בעת שהגיע המושל בלימודו לדברי הגמ' בברכות (נו:), 'אמר רבי חנן שלש שלומות הם (שלש חלומות המבשרים שלום. רש"י שם) וכו' וקדרה' ('הרואה קדירה בחלום יצפה לשלום'. ערוך השולחן אורח חיים סי' רכ סעי' ב) – נכנס אליו ר' יהונתן וראה כי אין פניו אליו כתמול שלשום (מושאל מבראשית לא, ב)… – אמר לו המושל, כי אין מתיישבים אצלו הדברים של הגמ', מפני מה אמרו חז"ל 'הרואה קדרה יצפה לשלום'?
הסביר לו ר' יהונתן: הרי האש והמים הם שני יריבים, אשר כל אחד מצפה לגבור על חבירו – המים רוצים תמיד לגרום לכיבוי האש, ואילו האש מצפה לגרום לאידוי המים. כל הזמן "מתנגדים" הם אחד אל השני.
אך יש דבר אחד הגורם לשלום בין המים לאש – הקדרה…
כאשר אתה מעוניין בקפה או בכוס מרק, אתה יוצק את המים לתוך הקדרה ומניחה על האש – במצב זה נשארים המים והאש יחדיו בשלום…
וכיון שהקדרה גורמת לשלום ביניהם, אמרו חז"ל שמי שרואה קדרה בחלום, יצפה לשלום, כי לכך רומזת הקדרה…