מאן דאמר – מדוע חשש יעקב להרוג את עשיו

וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וְאֶת הַצֹּאן וְאֶת הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת (בראשית לב, ח).
המפרשים כבר עמדו על הכפילות – "וַיִּירָא – וַיֵּצֶר".
רש"י מפרש: "ויירא – שמא יֵיהָרֵג, ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים".
ולכאורה לא מובן, מדוע חשש יעקב אבינו שמא יהרוג את עשיו, הלא הלכה היא (סנהדרין עב ע"א) "הבא להורגך השכם להורגו"! ומאחר ומותר להורגו, מה פשר "ויצר לו"?
כמה ביאורים נפלאים נאמרו בעניין זה:

♦♦♦♦♦

ידוע ומפורסם שבכל מקום שנאמר במשניות "אחרים אומרים" (הוריות יג ע"ב) הכוונה לשמועות שקיבל רבי מאיר בעל הנס מרבו, אלישע בן אבויה, שנקרא "אחר" (חגיגה יד ע"ב) [הליכות עולם (לרבי ישועה בן יוסף הלוי מתלמסאן) דף ג', וזהו בנוסף לטעם המובא בגמרא שם].
עוד מובא בחז"ל (גיטין נו ע"א) שרבי מאיר היה מבני בניו של נירון קיסרא.
ועל זה היה החשש של יעקב שמא יהרוג את עשיו, וממילא יהרוג את "אחרים"-דהיינו את רבי מאיר, שעתיד לצאת מבני בניו של עשיו.
וזהו שהסביר רש"י (על הפס' בבראשית לב, ח), "ויצר לו – אם יהרוג הוא את אחרים" – שמא יהרוג את 'אחרים' – הלא הוא רבי מאיר בעל הנס – שיצא מחלציו!
וכן ידע יעקב כי עתידים לצאת מעשיו צדיקים גדולים, כמו שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא ועוד, וחשש להורגו, ועמד והתפלל לפני ה', שישמור עליו מפני הריגת עשיו, שמא יהרוג את 'אחרים'.

♦♦♦♦♦

ביאור נוסף: רבקה אמנו אמרה ליעקב בנה "לָמָה אֶשְׁכַּל גַּם שְׁנֵיכֶם יוֹם אֶחָד" (בראשית כז, מה), ודרשו רבותינו (סוטה יג ע"א) שהתנבאה רבקה שעתידים שניהם – יעקב ועשיו, למות באותו היום.
ואמנם כך היה – כאשר נלקח יעקב למערת המכפלה לקבורה, בא עשיו והחל לטעון: מה קורה פה? זה המקום שלי!
ניסו לומר לו, שיש שטר, שהוא עצמו מכר את המקום ליעקב!
יעקב אומר "בקברי אשר כריתי לי" (בראשית נ, ה) – מלמד שנתן לו כרי, הר מלא בכסף, כדי לקנות את מקום מערת המכפלה! הוא מנה על ידו כל כך הרבה כסף, עד שאמר עשיו: 'די, מספיק!' והם חתמו על שטר שעשיו מכר לו את מקום הקבורה שלו!
אך עשיו אינו מוכן לשמוע! – מה פתאום! בחלקת הקבר הזו כבר קבר יעקב את לאה…
פנו השבטים הקדושים ובקשו מנפתלי, שהקב"ה נתן לו יכולת לרוץ במהירות עצומה, שירוץ למצרים להביא את השטר. שלא העלו בדעתם שעשיו יעשה להם צרות ולא יאפשר להם לקבור את אביהם. פתח נפתלי בריצה מהירה, ובינתיים עמדו כולם וחיכו.
עמד שם חושים בן דן, שהיה חרש. הוא לא שמע את כל הדין ודברים, רק ראה שיעקב שוכב ולא נקבר בגלל עשיו. חרה לו על כבוד סבו, ומיד נטל מקל והכה בראשו של עשיו, ובא יהודה והשלים את המלאכה, כמו שנאמר "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (בראשית מט, ח).
כך התקיימה נבואת רבקה אמנו, שעתידה היא לשכל את שניהם ביום אחד. אמנם מיתתם לא הייתה באותו יום, אבל נקברו באותו יום.
זה היה פשר הפחד של יעקב אבינו שמא יהרוג אחרים. יודע היה את מה שאמרה לו אמו, שביום מותו של עשיו גם הוא ימות, ולכן חשש להורגו…
לפי ביאור זה, יובן מדוע חצה יעקב אבינו את המחנה, ואמר "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה" (בראשית לב, ט) – יעקב העמיד את שני המחנות במרחק של יום אחד, כך שאם יבוא עשיו אל המחנה שלו ויהרוג אותו, ישאר המחנה השני לפליטה, שהרי אם חלילה יפגע יעקב, עשיו ימות באותו היום, ולא יספיק לפגוע במחנה השני המרוחק מרחק של יום, ובכך יוכלו להימלט!…

♦♦♦♦♦

בעניין זה מספר הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל בספרו "נחלת אבות" מעשה נפלא אודות רבי משה בן מכיר זי"ע, אחד מגאוני בבל ובעל הספר "סדר היום":
מלך בבל, הארון אל רשיד, קבל מכתב דחוף ממלך צרפת, שבו הוא מבקש ממנו לשלוח למדינתו חכם מחכמי היהודים הבקי בתורה, בהלכה ובאגדה. טעמו של מלך צרפת היה שהעיר נרבונה שבצרפת אינה מצליחה להתפתח זה שנים רבות, ולאחר חקירה ודרישה הבין המלך שהסיבה לכך היא משום שלא גרים בה יהודים, שהתברכו בשכל בהיר וצח, ולכן הוא מוכרח שיבוא לשם חכם גדול ומפורסם מחכמי היהודים, וכך יימשכו לשם עוד יהודים שיתרמו להתפתחותה של העיר.
[ואכן, עינינו רואות את המציאות הזו עד היום. כל מקום שהתיישבו בו תלמידי חכמים החל לפרוח ולשגשג, שהרי אמרו חז"ל "תכף לתלמידי חכמים – ברכה" (ברכות מב ע"א)].
המלך שלח לקרוא לרבי משה בן מכיר, שהיה מזרע דוד המלך, וציווה עליו לקחת עמו כמה מתלמידיו ולגלות לצרפת, לעיר נרבונה. קבל עליו רבי משה את ציווי המלך ועבר להתגורר בצרפת.
הוא התקבל בסבר פנים יפות – 'הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב' (מושאל מבראשית כ, טו). המלך נתן לו כל מה שהיה זקוק לו, בתים מפוארים לו ולתלמידיו, וציווה על משרתיו לעשות ככל אשר יאמר להם הרב.
עד מהרה הבחינו כולם, כי המלך לא רק מכבדו, אלא גם אוהבו אהבת נפש. מדי יום ביומו היה מבקרו, ובודק אם לא חסר דבר מה בביתו.
תלמידי הרב היו המומים ומופתעים מן הכבוד הגדול שנותן מלך צרפת לרבי משה רבם. הרי בידוע ש'עשיו שונא ליעקב' (ספרי, בהעלותך סט), ואיך יתכן שגוי מזרעו של עשיו יאהב את זרע יעקב? כששאלוהו על כך, הרב אמר כי אינו יכול לענות על כך כעת, אך סמוך לפטירתו יגלה להם את פשר הדבר.
לימים חלה רבי משה בן מכיר את חוליו האחרון.
עד מהרה נודע הדבר למלך, ומיד שלח אליו את צוות הרופאים המומחים ביותר במדינה, שינסו לרפאותו. הוא התעניין בשלומו בכל שעה ושעה!
באותה העת ניגש אל הרב, תלמידו רבי אברהם, שהיה קרוב אליו ביותר, ושוב שאל לפשר האהבה הגדולה שמגלה כלפיו המושל.
"אל תחשוב שהוא אוהב אותי" – ענה לו הרב – "הוא אוהב את עצמו ותו לא… המלך הינו חוזה בכוכבים, וראה כי מזלו דומה למזלי, וביום שאפטר מן העולם גם הוא ימות. לכן הוא דואג לי כל כך ושולח צוות רפואי בכיר להציל אותי… ואהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה" (אבות ה, טז).
וכך היה, כדברי הרב. לאחר ימים ספורים נפטר רבי משה בן מכיר זקן ושבע ימים, ובאותו יום מת מלך צרפת בפתאומיות…