לא יחל דברו
"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה': אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (במדבר ל, ב-ג).
צריך להבין כוונת אומרו "אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת", שהרי פרשת נדרים שייכת לכלל ישראל ולא רק לראשי המטות, ואם כן מדוע תלתה זאת בדיבור משה רבינו לראשי המטות? לכאורה היה צריך לומר כדרך רגילותו בשאר פרשיות התורה-"וידבר משה אל בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה'".
אלא רגילים להסביר זאת בדרך צחות שיותר צריך לשמור ולהזהיר את "ראשי המטות"-מטות הבחירות. לפני הבחירות, ראשי המטות מכריזים בקול גדול "אנו נעשה לכם כך, ונעשה לכם כך", נודרים ונשבעים שיקיימו את דבריהם, אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לה', מחלקים פליירים וממלאים את הקירות במודעות רחוב בדבר מצע הבחירות שלהם, אלו מבטיחים שיורידו את מחירי המוצרים ויוזילו את יוקר המחיה, עַל הַמִחְיָה וְעַל הַכַּלְכָּלָה, ואלו טוענים שיפשירו קרקעות ויאפשרו לבנות וכו', ועוד כהנה וכהנה הבטחות רבות, אך לאחר הבחירות נשכח הכל, וְנִשְׁכַּח כָּל הַשָּׂבָע (בראשית מא, ל), יש כבר חישובים והסכמים אחרים, ושוכחים מהנדרים והשבועות שנדרו ונשבעו קודם לכן. וזהו ממש בגדר שלפני הבחירות הקירות מדברות אל האדם (באמצעות המודעות והפרסומים) ואילו אחרי הבחירות האדם מדבר אל הקירות.
לכן ציוה ה' שידבר משה תחילה אל ראשי המטות, ויצוום לשמור על מוצא שפתיהם, מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּֽאֲשֶׁר נָדַרְתָּ (דברים כג, כד), לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַֽעֲשֶֽׂה (במדבר ל, ב), ובכך יהוו כדוגמא ומופת לשאר העם, ממנו יראו וכן יעשו (פרפראות לתורה בשם החתם סופר).
♦ ♦ ♦ ♦
רבותינו ז"ל האריכו מאוד בעוון החמור של הנודר ואינו מקיים (יעוי' בשבת לב ע"ב), בפרט שנודר בעת צרה לתרום למוסד מסוים וכדו' וכשעוברת הצרה מתקרר האדם ולא משלם, ועל זה אמר שלמה המלך (קהלת ה, ה) אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרֶךָ וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹקִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ. טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם (קהלת ה, ד), מי בקש ממך לנדור? מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם (ישעיה א, יב), מוטב היה שלא היית נודר מאשר נדרת ואינך מקיים נדרך.
המגיד מדובנא מסביר זאת במשל נפלא: אדם קשי יום שלא היה לו פרוטה לפרוטה חיפש מקור פרנסה כדי שיוכל להשביע את נפשו. יום אחד עבר ליד תחנת המשטרה, נכנס, וביקש לעבוד כשוטר. כמובן שמיד דחו אותו על הסף, "יש מספיק שוטרים, ולמה שניקח אותך?", אך הוסיפו ואמרו שכעת יש מחסור בסוהרים שישמרו על האסירים בבית הכלא, והם מוכנים לקבלו כסוהר שישמור על האסירים הנמצאים בתנאים לא תנאים.
הסכים אותו אדם, נכנס לבית הסוהר וראה שם אנשים בתוך צינוק (חדר צר מאוד וחשוך) אסורים בכבלי ברזל ובקושי יכולים לחיות שם, זורקים להם מעט אוכל לשם בשעות קבועות ומתייחסים אליהם כשפל האדם. המשיך בדרכו וראה את אחד האסירים יושב בחדר מרווח עם מיטה ושירותים מסודרים, שולחן ומנורה, וארוחות מסודות ביד רחבה, תמה בליבו ושאל "מה גבר זה בגוברין, מדוע הופלה אסיר זה בין האסירים לטובה, שהוא נמצא בחדר מסודר ומפואר ואילו שאר האסירים נמצאים בחדר מוזנח וחשוך?"
"התשובה היא פשוטה", השיבו לו, "אותם אסירים שנמצאים בצינוק אלו בני אדם פושעים ששדדו גנבו ורצחו, ולכן עליהם לקבל את עונשם בצורה המרה והקשה ביותר, אך האסיר שיושב בחדר ה"מפואר" הינו אדם נאמן וישר, היה לו בית מסחר וכדי להגדיל את רווחיו לקח מספר הלוואות, אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף (קהלת ה, ט), אך לא התמזל מזלו ונכסיו הלכו וירדו עד שהוכרח למכור את בית מסחרו בזול, וכתוצאה מכך צבר נושים רבים, וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת (מלאכים ב ד, א) עד שהכריזו עליו לבסוף כפושט רגל. ובינתיים הרשויות החליטו ליתנו כמה ימים במשמר בית הסוהר עד שבית המשפט יסדיר את חובותיו עם הנושים והמלווים, לכן אין מן הצדק שישב בצינוק יחד עם האסירים והפושעים".
הסוהר החדש לא הבין פשיטת רגל מהי, ואמר בליבו: "בשביל מה אשאר לעבוד פה עם הסוהרים והאסירים? אלך ואהנה מהחיים ואכריז על פשיטת רגל!", לקח את מעט כספו שהיה לו, קנה בגדים נאים וניגש לבית המלון היוקרתי ביותר בעיר, השכיר חדר מפואר ובמשך שבוע ימים אכל ושתה מכל מעדני עולם ונח להנאתו.
לאחר שבוע ניגש אליו בעל בית המלון וחייבו לשלם סכום כסף גדול. אותו אדם הצטדק וטען שאין לו במה לשלם, היות והוא ב"פשיטת רגל". מיד לקחו בעל בית המלון לשופט, השופט גער באותו אדם וחייבו במאה מלקות, התרעם אותו אדם ושאל: "אדוני השופט, אינני מבין, מדוע בעל בית המסחר שהכריז על פשיטת רגל קיבל חדר נאה ומפואר, ואילו אני, שגם הכרזתי על פשיטת רגל, חייבתם לקבל מלקות?"
"שוטה שכמוך", ענהו השופט, "אין הנידון דומה לראיה, בעל בית המסחר הינו אדם טוב, ישר ונאמן, כל דבריו נעשו בצדק וביושר, המכירה והקניה, אלא שלרוע מזלו ניקלע לחובות כבדים ולכן הכרזנו בעבורו על פשיטת רגל, אך אתה, הרי מראש ידעת שאין בידך פרוטה לפרוטה, ומפני מה זללת וסבאת על חשבון בעל בית המלון? היו לא תהיה! אדם שאין לו במה לשלם לא הולך בכוונה תחילה ומשכיר חדר מפואר בבית מלון יוקרתי על מנת שיכריז אח"כ שאין לו במה לשלם ופושט הוא את הרגל!"
זה המשל, והנמשל מובן, פעמים שאדם מועד ועושה עבירה בשוגג, תקפו יצרו ועבר את העבירה באונס, אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות (סוטה ג ע"א), בעל כרחו ושלא בטובתו, אמנם הוא יקבל את עונשו, אך יתחשבו בו בשמים שאינו עשה זאת ברצון ובכוונה תחילה.
אך אדם שנודר בכוונה תחילה על אף שהתורה לא חייבה אותו בכך, ביודעו שלא יוכל לעמוד בנדר, הרי שמכניס את עצמו בידיים למצב של עבירה, ומרגיז עליו את יצר הרע, ולכן עונשו גדול, לפי שלא היה לו לנדור מתחילה, טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם (קהלת ה, ד), כאותו אדם שהלך לבית המלון ביודעו שלא תהיה לו אפשרות לשלם אלא יכריז על "פשיטת רגל".
יהי רצון שנזכה להיזהר ולהישמר מענייני שבועות ונדרים, ונהיה רצויים וטובים לפניו יתברך תמיד, ובקרוב בקרוב נראה בנחמת ציון, בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.