מאן דאמר – כשאדם עולה מתעלה עמו כל הבריאה
"וַיָּקָם שְׂדֵה עֶפְרוֹן אֲשֶׁר בַּמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לִפְנֵי מַמְרֵא" (בראשית כג, יז).
פירש רש"י (ד"ה ויקם שדה, ומקורו ממדרש אגדה): תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך. לכאורה מה אכפת לו לשדה אם היה קודם לכן ביד הדיוט ואח"כ עבר ליד מלך? וכי הוא מרגיש?
אלא אפשר להסביר זאת על פי מה שכותב המסילת ישרים (פרק א' ד"ה ואם תעמיק עוד בענין) שכשאדם עולה – מתעלה עמו כל הבריאה. ודוגמא לכך מדברי חז"ל (חולין צא ע"ב) שכששכב יעקב אבינו בהר הבית האבנים שהניח מראשותיו רבו ביניהן, וכל אחת רצתה שעליה יניח הצדיק את ראשו והקב"ה עשאן אבן אחת, וזהו שנאמר "וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן" (בראשית כח, יח)- לשון יחיד.
יש קשר בין האדם לטבע, וככל שהאדם גדול הוא מרומם את הטבע, והטעם בזה כיוון שהצדיק שכל כולו עובד את ה' מעלה את כל מה שמסביבו ומכניס בו גם קדושה. וכן מצינו במדרש (שיר השירים רבה פרק א') בבית מדרשו של רבי אליעזר היתה אבן אחת שמיוחדת לו לישיבה, פעם אחת נכנס רבי יהושע והתחיל נושק את אותה האבן, ואמר "האבן הזאת דומה להר סיני, וזה שישב עליה דומה לארון הברית!" ובתוספתא במסכת כלים (פ"ב ה"ג) נאמר: "וכן היה רבי אלעזר ברבי צדוק אומר: שתי כופתין (גזרי עץ) היו בבית אבא אחד טמא ואחד טהור.. זה שהוא חקוק טמא, וזה שאין חקוק טהור, ועליו ישב חגי הנביא'.
לשם מה צריכה התוספתא לתאר היכן ישב חגי הנביא? אלא כי יש עניין לידע היכן ישב האדם הגדול, מפני הקדושה שנמצאת במקום זה. גם במסכת יבמות (טז ע"ב) נאמר: "על מדוכה זו ישב חגי הנביא" וכן נאמר שם (צח ע"א) "על ספסל זה ישב רבי עקיבא", כיון שיש ענין לדעת היכן ישב אדם גדול, מפני הקדושה שנמצאת שם.
וכן הוא להיפך, ככל שהאדם יותר קטן הוא מוריד את הטבע. חז"ל (עי' רמב"ן ויקרא כו, ו) אומרים שבגן עדן לא היו חיות טורפות, ואילו אחר החטא של אדם הראשון התחילו החיות לטרוף אחד את השני. זאת אומרת, שכשאדם הראשון ירד מגדולתו זה השפיע גם על בעלי החיים.
במעשה של אותה אלמנה שבאה לאלישע (מלכים ב פרק ד) ואמרה לו שהנושה בא לקחת את ילדיה תמורת החוב, ואלישע אמר לה שתמלא שמן בכל הכלים ותמכור, ותשלם את חובה- זה לא היה סתם נס- שהרי עצם מהות הטבע היא להתרבות. ואצל אלישע עמד הטבע על טבעו הראשון להתרבות! אבל ענין זה הוא רק באדם גדול שעושה רושם על הטבע, והטבע מתעורר וחוזר לטבעו הראשון שלפני החטא. וכן כשקנה אברהם אבינו את השדה- "תקומה היתה לו".
♦ ♦ ♦ ♦
סדרי עדיפויות
"וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ הַמֹּשֵׁל בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ שִׂים נָא יָדְךָ.." (בראשית כד, ב).
אברהם אבינו הפקיד ביד אליעזר את כל ביתו, נתן לו את המפתחות לכל הנכסים ולבית הגנזים והאמין בו בלב שלם. אולם לעניין זיווגו של יצחק לא האמין אברהם לאליעזר עבדו, "וְאַשְׁבִּיעֲךָ בה' אלוקי הַשָּׁמַיִם ואלקי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי" (שם, ג), אלא ילך לארצו ומולדתו של אברהם ומשם יקח אשה ליצחק.
אברהם אבינו לא דאג על כספו וזהבו, ובכל הקשור לגשמיות סמך על אליעזר עבדו ונתן לו את האפשרות לעשות בו כטוב בעיניו, אולם בעניין רוחניות בנו יצחק שתהיה לו כלה הראויה לו, לא סמך אברהם על אליעזר עבדו והשביע אותו שייקח דווקא אשה מארצו ומולדתו, כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ (בראשית כד, ד).
ובעניין זה מסופר על רבי ישראל מסלנט שפעם אחת הגיע לאכסניה שלא הכירו אותו ולא ידעו על גדולתו וקדושתו, ואף מלבושו לא היה מוכיח עליו כיון שהיה לובש חליפה קצרה ומגבעת רגילה. בעל האכסניה קידם את פניו וראה שיש לו דמות תלמיד חכם עם זקן ומגבעת, ושאלו אם יודע לשחוט.
"לא, איני יודע לשחוט", ענה רבי ישראל מסלנט. לאחר כמה שעות ניגש הרב לבעל האכסניה ושאלו אם יוכל להלוות לו סכום כסף פעוט, על מנת שיחזירהו לו תוך כמה שעות. "מחילה", ענה בעל הפונדק, "איני מכיר אותך ואיני יודע מי אתה, ואם כן כיצד אוכל לסמוך עליך שתחזיר את כספי?".
השיב לו הרב ואמר: "אני מתפלא עליך, על הנשמה שלך אתה לא מפחד, אך על הכסף שלך אתה מפחד?!? לשחוט היית מוכן לתת לי, אע"פ שאינך מכיר אותי ואינך יודע אם באמת אני יודע לשחוט על פי כל דקדוקי ההלכה, יכול להיות שהשחיטה היית נטרפת, ובכל זאת לא דאגת לברר מי אני ומה אני. ואילו כשהגיע הדבר לכספך לא היית מוכן להלוות בטענה שאינך מכיר אותי ושמא לא אחזיר לך את כספך. על כספך דאגת ועל נשמתך לא דאגת?"
אברהם אבינו היה בדיוק להיפך, את כל כספו הפקיד ביד אליעזר עבדו וסמך עליו, אך בענייני רוחניות כגון זיווג בנו, לא סמך על עבדו אלא השביעו שיקח לו אשה מארצו ומולדתו.
♦ ♦ ♦ ♦
חינוך מופתי
"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ" (בראשית כג, ב).
דרשו רבותינו (בראשית רבה נח, ה): "וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה" – מהיכן בא אברהם? מהר המוריה מעקדתו של יצחק.
ויש להתבונן בדברי חז"ל אלו, מה הכוונה "מהיכן בא", הרי אנו יודעים שלפני מיתת שרה הלך אברהם לעקוד את יצחק, ומשם הוא בא, ולשם מה צריך לדעת מאיזה מקום בדיוק הגיע אברהם, מעיר פלונית או מעיר אלמונית? מה זה משנה מאין בא, דע מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ.. (אבות פ"ג מ"א).
אלא המפרשים מבארים ששאלת המדרש לא הייתה מאיזה מקום גיאוגרפי בא אברהם, אלא מאיזה מקום בא אברהם להספיד את שרה, מה הנושא של ההספד ועל איזה דברים התבסס אברהם בהספדו.
ומשיב המדרש שהנושא שהספיד אותה אברהם הוא "הר המוריה מעקדתו של יצחק" – שזכתה לחנך ולהעמיד בן שבגיל שלושים ושבע שנים היה מוכן ללכת עם אביו יחד בידיעה שסופו להישחט על גבי המזבח (וכמו שדרשו חז"ל במדרש אגדה על הפסוק אֱלֹקים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי – בראשית כב, ח, אתה הוא לעולה בני, ובכל זאת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו..). ויהיה מוכן לפשוט את צווארו על גבי המזבח, צַוָּאר פָּשַׁט מֵאֵלָיו. וְאָבִיו נִגַּשׁ אֵלָיו (מנוסח הסליחות), ולבקש מאביו שיעקוד אותו היטב כדי שלא יזוז ויפסל חלילה להקרבה!
אין ספק שגם אברהם אבינו רצה להדריך ללמד ולחנך את יצחק בנו, אך במציאות היה קשה לאברהם לעשות זאת כיון שהיה עסוק בעל העת להכניס אורחים ולדבר על ליבם דברי מוסר ויראת שמים כדי שיתחזקו באמונת ה' ויחפצו להיכנס תחת כנפי השכינה.
ומנגד, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ, וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל (בראשית יח, ט), שרה אמנו הייתה מכוונת ומדריכה את יצחק בנה ונוטעת בו את אמונת ה' ואת מסירות הנפש לבורא יתברך ולמצוות. "בני, גם אם הקב"ה ירצה שתהיה עפר – תיכנס כמו אביך לכבשן האש, ותקדש בכך את שמו יתברך בעולם!" ככה חינכה אותו שרה.
וזה ההספד שהספיד אברהם את שרה אשתו, "מהר המוריה מעקדתו של יצחק"- אם תרצו לדעת את גדלותה של שרה אמנו תראו איזה בן העמידה בעולם, זה החינוך של שרה אמנו, כזה ראה וקדש (ראש השנה כ ע"א)!
יהי רצון שנזכה לראות בגאולת ישראל השלימה במהרה, אמן.