מאן דאמר – המעביר על מידותיו
"וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ ה' וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ" (בראשית כה, כא).
פירש רש"י (ד"ה לנוכח אשתו), זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת: ויעתר לו. לו ולא לה, שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת צדיק בן צדיק (יבמות סד ע"א), לפיכך לו ולא לה.
בפשטות הכוונה שתפילתו של צדיק בן צדיק מקובלת ורצויה יותר בשמים כיון שיש לו זכות אבות. אולם לפי זה לכאורה דברי רש"י צריכים ביאור, היה לו לכתוב תחילה "שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק" ורק אח"כ "לתפילת צדיק בן רשע", שהרי התורה אומרת "וַיֵּעָתֶר לוֹ", דהיינו שהקב"ה שמע וקיבל את תפילתו, וא"כ לכאורה יותר נכון היה לכתוב לאחר "ויעתר לו"- שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק (שהרי קיבל ה' את תפילתו של יצחק), ורק אח"כ ל"תפילת צדיק בן רשע" (וכפי שבאמת גורסת הגמרא ביבמות סד ע"א, שהיא מקור דברי רש"י).
ואפשר ליישב הדברים על פי דברי רבותינו במסכת תענית (כה ע"ב) שרבי אליעזר הגדול ירד לפני התיבה להתפלל בשעת עצירת גשמים ולא נענה, ירד רבי עקיבא לפני התיבה והתפלל "אבינו מלכנו חטאנו לפניך רחם עלינו, אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה", ומיד נתקדרו שמים בעבים וירדו גשמי רצון ברכה ונדבה.
ומוסיפה הגמרא שלאחר מעשה זה סבורים היו העם שרבי עקיבא יותר גדול מרבי אליעזר, עד שיצאה בת קול ואמרה: "לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מידותיו וזה אין מעביר על מידותיו".
ויש לשאול, וכי יתכן שרבי אליעזר בן הורקנוס שהיה גדול החכמים, ובת קול יצאה ואמרה "מה לכם אצל רבי אליעזר בני שהלכה כמותו בכל מקום!" (בבא מציעא נט ע"ב), עוקר עצי חרובים באמרי פיו (שם), איש אלוקים קדוש, וכי יכול להיות שהוא לא היה מעביר על מידותיו?
הן אמת שרבי אליעזר היה מתלמידי בית שמאי, מחמיר ומקפיד בכל דבר קלה כבחמורה, אך מכאן ועד לומר שלא היה מעביר על מידותיו ולא היו מידותיו מתוקנות המרחק רב.
ועוד, אם באמת רבי עקיבא היה מתוקן במידותיו יותר מרבי אליעזר, מדוע יצאה בת קול ואמרה "לא מפני שזה גדול מזה", אדרבה, גדול רבי עקיבא יותר מרבי אליעזר! שהרי תכלית האדם בעולם לזכך את מידותיו, וכפי שכותב רבינו הגר"א זצ"ל (אבן שלמה פרק א' סעיף ב') שעיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים! ועל זה אמר שלמה המלך בחכמתו (משלי ד, יג) "הַחֲזֵק בַּמּוּסָר אַל תֶּרֶף נִצְּרֶהָ כִּי הִיא חַיֶּיךָ", מוסר נקרא מה שמשבר האדם את מידותיו והולך נגד טבעו.
הן אמת, חייב האדם ללמוד תורה ולקיים את מצוות ה', אך תכלית האדם לזכך את מידותיו, וכפי שהאריך להסביר זאת רבי חיים ויטאל זיע"א שלעולם לא יוכל לזכות האדם להשארת שכינה לולי זיכוך המידות, אפילו ידע את כל התורה כולה, לא תשרה עליו השכינה עד שיזכך ויטהר את מידותיו, יכיר טובה לזולת, יגמול חסדים, לא יכעס ויקפיד, ובמשפט אחד: יתנהג במידות טובות!
תכלית האדם לעבוד על מידותיו שיהיו מידות קדושות ויקרות, והם הבסיס שעליו התורה והמצוות עומדים, ובלא זה אין להם בסיס, וכפי שאמרו חכמינו ז"ל (ויקרא רבה ט, ג) דרך ארץ קדמה לתורה, טוב תורה עם דרך ארץ (אבות פ"ב מ"ב וע"ע בברכות ס"ג ע"א), ומטעם זה לא נכתבו ענייני המידות בתורה, לפי שזה קודם לתורה, המידות הטובות הם היסודות של התורה, וכמו שיסודות המעמידות את הבניין טמונים עמוק בקרקע ואינם נראים לעיני כל, כך גם המידות הטובות מעמידות את כל התורה והמצוות, אך לא נראות ונכתבות בתורה.
ואם רבי עקיבא היה מעביר על מידותיו ורבי אליעזר לא, בהחלט יש לומר שרבי עקיבא גדול מרבי אליעזר, ומדוע בת קול יצאה ואמרה "לא מפני שזה גדול מזה".
אלא אפשר להסביר בס"ד שודאי רבי אליעזר בן הורקנוס שהיה גדול בכל מכל כל העביר על מידותיו, אולם רבי עקיבא היה בן גרים, בנו של יוסף הגר (הקדמה לפירוש היד החזקה לרמב"ם, ולגבי אמו יש מחלוקת אם הייתה גיורת או בת יהודיה), ולכן היה צריך לזכך ולטהר את מידותיו הרבה מאוד, יותר מכל אדם רגיל, זה לא היה קל, ברבי עקיבא היו טבועים מידות רעות בגֵּנים ולכן אמר בתחילה מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור (פסחים מט ע"ב), ועל אף הקושי שבדבר עיבד רבי עקיבא את מידותיו הדק היטב היטב הדק ונעשה לגדול ישראל!
ומכיון שעבד ותיקן את מידותיו זכה שתקובל תפילתו! "זה מעביר על מידותיו"- ולכן תקובל תפילתו ותשמע. רבי עקיבא זיכך וטיהר את מידותיו ברמה גבוהה מאוד עד שלא הייתה בו שום מידה רעה, ממש כמשה רבינו ע"ה, סילק מעצמו את הקנאה התאווה והכבוד, התנהג בענווה יתירה עד כדי כך שבהיותו בגיל ארבעים שנה הסכים ללמוד א' ב' עם ילדים בגיל 6-7! זו הייתה עבודת החיים שלו, להידבק בה' ובמצוותיו, ועבד על זה בכל הכח, לכן זכה שתקובל תפילתו!
♦ ♦ ♦ ♦
נחזור לפרשת השבוע, רבקה ויצחק עמדו להתפלל לפני ה' יתברך שיזכה אותם בפרי בטן, רבקה התפללה לה' ואמרה: "ריבונו של עולם, לי לא מגיע ילדים, רק בתורת חסד, באתי מבית של רשעים עובדי עבודה זרה ואין לי זכות אבות, אך ליצחק מגיע שיהיה לו בן, יהי רצון מלפניך ה' שהבן הזה יהיה ממני!"
ואילו יצחק היה מתפלל ואומר: "ריבונו של עולם, לא מגיע לי לקבל בן, אך לרבקה הצדקת מגיע בן, כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים כֵּן רַעְיָתִי בֵּין הַבָּנוֹת (שיר השירים ב, ב), זו רבקה (שיר השירים רבה ב, א), היא באה מבית של רשעים ואעפ"כ לא הלכה בדרכם אלא עבדה אותך יתברך באמת ובתמים, לה מגיע לקבל בן, ויהי רצון מלפניך ה' שהבן הזה יהיה ממני!"
רבקה התפללה "לו מגיע בן", ואילו יצחק התפלל "לה מגיע בן", והקב"ה שמע לתפילת רבקה שאמרה "לו מגיע", וַיֵּעָתֶר לוֹ ה'- הקב"ה נענע למי שהזכיר בתפילתו "לו", וזו רבקה הצדקת שהתפללה לה' שיתן "לו"-ליצחק, בן.
והטעם שהתקבלה תפילתה של רבקה לפי שאינו דומה תפילת צדיק בן רשע שצריך לעבוד על מידותיו ביתר שאת וביתר עוז, לתפילת צדיק בן צדיק שאינו צריך לעבוד בכזה עמל וקושי לטהר את מידותיו, רבקה אמנו הייתה בת רשעים והוצרכה לעבוד קשה מאוד, לעקור ולשרש את המידות הרעות שהיו מוטבעות בה בגֵּנים, ולכן שמע ה' את תפילתה! (ועי' בספר חכמת שלמה פרץ זצ"ל שכתב כעין זה).
וזהו שאמרו רבותינו (ברכות לד ע"ב) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם, כיון שהם צריכים לעמול הרבה מאוד כדי להגיע לזיכוך המידות ולטהרה, ולכן הקב"ה עוזר להם ושומע את תפילתם.
יהי רצון שנזכה לזכך ולטהר את מידותינו, נרבה בצדקות ובגמילות חסדים שזה תכלית כל הבריאה כולה, וכמאמר דוד המלך בתהילים (פט, ג) אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה שָׁמַיִם תָּכִן אֱמוּנָתְךָ בָהֶם, נאיר פנים לכל אדם, נרבה את האהבה האחווה השלום והרעות, ובזכות זה נזכה לראות בגאולת ישראל ברחמים במהרה, אמן ואמן.