מאן דאמר – אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה
ידוע ומפורסם מדרש רבותינו (הובא ברש"י בסוף פרשת נח) שבשעה שהשליך נמרוד את אברהם אבינו לכבשן האש, אמר הרן בליבו: 'אם אברם נוצח, אני משלו, ואם נמרוד נוצח, אני משלו'. וכשניצל אברם אמרו לו להרן משל מי אתה, אמר להם הרן משל אברם אני. השליכוהו לכבשן האש ונשרף.
הרן היה מסופק האם להצטרף למפלגת אברהם אבינו וללכת עם אמונת ה' עד הסוף, או להתחבר למפלגת נמרוד שמרדו בה', אין ולאו ורפיא בידיה (שבת קיג ע"א), והיה פוסח על שני הסעיפים, עַד מָתַי אַתֶּם פּוֹסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים (מלכים א יח, כא), ורק לאחר שנוכח לראות שאברהם אחיו לא נשרף החליט ללכת בכל ליבו ונשמתו עם אברהם באמונת ה', ה' הוּא הָאֶלֹקִים (שם, לט), אך כיון שלא היה בשלימות עם ה' מתחילה אחזה בו האש ונשרף. וזהו שנאמר (בראשית יא, לא) וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן, את לוט לקח אך את הרן לא, כיון שנשרף באש.
ומכל מקום אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (בבא קמא לח ע"ב), ובזכות מסירות הנפש של הרן זכה שמזרעו יצא מלך המשיח (שלוט בנו הוליד את עמון ומואב ומהם יצאה רות המואביה, אמא של מלכות, וממנה יצא מלך המשיח).
ויסוד זה מצינו גם בהמשך הפרשה בעוג מלך הבשן שבא והודיע לאברהם אבינו שנשבה לוט בן אחיו, "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי.. כִּי נִשְׁבָּה אָחִיו" (בראשית יד, יג-יד), ובזכות כך האריך ימים רבים (יותר מחמש מאות שנה) והטיל אימתו על כל יושבי תבל (ילקוט שמעוני-דברים רמז תת"י), על אף שכוונתו הייתה שיהרג אברהם במלחמתו להציל את לוט והוא ישא את שרה (רש"י שם), וזאת לפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה.
אך כיון שכוונתו של עוג לא הייתה לשם שמים, אלא שימות אברהם במלחמה וישא את שרה (וכנ"ל), לכן נהרג על ידי אחד מיוצאי חלציו של אברהם- משה רבינו ע"ה (ושילם לו ה' לעוג כמידתו, שעונשו יהיה שיפול וימות ביד אחד מבניו של אברהם ושרה).
ומכאן למדנו על הזהירות שצריך האדם להיזהר שלא לערב נגיעות ומחשבות אישיות בשעת קיום המצוה, אלא לעשותה אך ורק למען שמו יתברך, וכך יוכל לקבל את שכר המצוה במושלם ולא ימנע ממנו מלקבל את השכר האמיתי והניצחי, וכן למדנו שעל אף שעושה מצוה עם נגיעה ואינטרס אישי, מ"מ יקבל שכרו (לא במושלם) על עצם המצוה ומסירות הנפש שעשה למען שמו יתברך. ואפילו אם לא יזכה לכך בחייו, יזכו בכך בניו ובני בניו.
ונספר, באחת הבריתות שהייתי ראיתי בן תורה שחזות פניו הייתה מוכרת לי, שאלתיו לשמו ואמר לי שהוא נכד של פלוני, השתוממתי לרגע, אותו פלוני היה חילוני גמור, ולא קיים תורה ומצוות, ואיך זכה לנכד בן תורה מסולא בפז המזכה את הרבים ומרביץ תורה לעדרים, אך לאחר מחשבה קצרה אמרתי שהרי אותו אדם על אף שלא שמר תורה ומצוות, מ"מ זכורני שהיה לו הערכה רבה לתורה וחכמיה, ומידי פעם בפעם היה אף מסייע ותורם מכספו למען החזקת התורה, ולכן זכה לקבל נכד כזה, דאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה (בבא קמא לח ע"ב), ועל כל מצוה ומסירות נפש שעושה האדם למען שמו יתברך, יקבל עליה את שכרו.
♦ ♦ ♦ ♦
"וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית יג, ב).
בדרך דרש הסבירו המפרשים שאברהם אבינו הרגיש שהכסף והזהב מהווים כמעמסה כבדה עבורו, הוא לא חָפַץ בהם מצד עצמם אלא רק כדי שיהיו לו לעזר וסיוע להפיץ את שמו של ה' יתברך בעולם ואת האמונה בא-ל אחד, לנטוע אש"ל (אכילה שתיה, לינה-לויה) לעוברים ושבים, כל דכפין ייתי ויאכל, כל דצריך ייתי ויפסח (מהגדה של פסח), מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים (ירמיה ט, ט), ולקרב בכך את הרחוקים, שגדולה לגימה שמקרבת את הלבבות (סנהדרין קד ע"א).
אברהם אבינו לא רצה את הממון לצורך כבוד מדומה, אלא כל רצונו ותכליתו היה לנטוע את אמונת ה' בעולם, וכפי שביארו רבותינו (סוטה י ע"א) על הפסוק (בראשית כא, לג) וַיִּטַּע אֶשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' א-ל עוֹלָם, אמר ריש לקיש, אל תקרא "ויקרא" אלא "ויקריא", מלמד שהקריא אברהם אבינו את שמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד? לאחר שאכלו ושתו עמדו לברך את אברהם, אמר להם: וכי משלי אכלתם? משל אלוקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם.
ובעניין זה נספר, מידי פעם בפעם היה רגיל הגאון רבי חיים מוואלז'ין ללכת לעיר ברודי ולאסוף שם כסף מעשירי העיר לצורך החזקת ישיבתו, כשהגיע לשם הרב כיבדו אותו כבוד מלכים והציעו לו למסור שיעורים במגוון בתי הכנסיות והמדרשות שבעיר.
במהלך הדרשות לא הזכיר הרב כלל ועיקר את עניין התרומות להחזקת הישיבה, אך בדרשתו האחרונה פתח הרב ואמר: קיבלתי ממכם "כבוד מלא", אך את זה לא חיפשתי, לא באתי בשביל הכבוד שנתתם לי (כבוד מלא- עם האות ו'), אלא באתי בשביל לקבל את הכבוד החסר- "כבד", וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב (בראשית יג, ב), לצורך המשך החזקת הישיבה והגדלתה, כששמעו זאת כל עשירי ברודי מיד פתחו את כיסיהם ותרמו בעין יפה ורוח נדיבה עבור החזקת ישיבת וואלז'ין, שממנה יצאו כל ראשי הישיבות בארץ ובעולם, וכולם תלמידיו ותלמידי תלמידיו של הגאון רבי חיים מוולאזין, זכותו תגן בעדנו.
♦ ♦ ♦ ♦
לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם
שלמה המלך קיבל חכמה עילאית וגדולה יותר מכל בני האדם, וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם: וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם (מלכים א' ה, י-יא), אך גדלותו ומעלתו הייתה שאף עם כל חכמתו העצומה ידע לרדת אל העם וללמדם חכמה, וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה (קהלת יב, ט).
וזה היה מרן, רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, ששבוע שעבר מלאו שלוש שנים להסתלקותו, על אף חכמתו והעמקוּתוֹ האין סופית ידע איך לרדת אל העם וללמדם תורה במתיקות מבחינת וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ (משלי לא, כו), מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים (תהילים יט, יא).
רגיל היה מרן זצוק"ל לומר בדרשותיו שפרופסור איינשטיין היה ידוע ומפורסם בעולם בחכמתו, אך מעטים היו אלו שהצליחו להבין את הרצעותיו, כיון שהיה מדבר בצורה כשרונית ועמוקה מאוד ולא הצליח לפשט את הדברים.
ואני אומר, לאחר יובל שנים שזכיתי להיות קרוב למרן זצוק"ל, ללמוד מדרכיו והנהגותיו ולהשתתף בשיעוריו, שכמעט ולא היה יוצא אדם משיעוריו שלא היה מבין אף את המהלכים העמוקים ביותר, קושיות רעק"א, נודע ביהודה וחתם סופר, מחלוקת הנודע ביהודה, שואל ומשיב והגר"א, בשילוב סיפורים ומעשיות מרבותינו ז"ל במתיקות מיוחדת, וזאת מפני שמרן זצוק"ל הצליח לפשט את הדברים, כדי ללמד דעת את העם מבחינת משה רבינו שנאמר בו: וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם (שמות יט, יד), משה רבינו למד תורה בשמים מפי הקב"ה והתגושש עם מלאכי מעלה, ובכל זאת התאמץ לרדת אל העם וללמדם דעת ותבונה בפשטות וענווה.
יהי רצון שזכות מורנו ורבינו תעמוד לנו שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ונראה בקרוב בקרוב בישועת ישראל השלימה, אמן.