מאן דאמר – החיים האמתיים
וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ (בראשית כג, ב).
כאשר ניגשים לקרוא את פרשת "חיי שרה", מצפים אנו לקרוא אודות מסכת חייה הלא קלה של אם האומה: פעמיים נלקחה בשבי – על ידי פרעה ועל ידי אבימלך, שנים ארוכות לא זכתה לבן, נתנה את שפחתה לאישה, וזו הקלה ראש בכבודה – אך למרות כל אלה היתה בת מאה כבת עשרים, ולא טעמה טעם חטא!
דומה שפרשה זו היא המקום לספר לנו באלו נסיונות עמדה שרה, אלו פעולות פעלה למען כלל ישראל, וכיצד עמדה לימין אברהם בעלה בפעילות הגיור, שהיתה "מגיירת את הנשים", ובהכנסת האורחים המופלאה שקיימה בביתם.
אך כאשר אנו פותחים את החומש בפרשה ששמה מעיד עליה כי עוסקת בחיי שרה – איננו מוצאים דבר מכל אלו! ולא עוד, אלא שכבר בפסוק השני של הפרשה אומרת לנו התורה "ותמת שרה"!
אם כן, כל פרשת "חיי שרה" לא באה אלא לספר על מותה! ורמז נפלא טמון בדבר:
אנשים חושבים שחיי האדם מתחילים ביום הולדתו, אך לאמתו של דבר החיים האמתיים מתחילים רק ביום הפטירה.
חיי העולם הזה הם חיים זמניים, מוגבלים ומוקצבים, חיים בתוך גוף חומרי שמחזיק מעמד שבעים-שמונים שנה, או אפילו תשעים ומאה, ולא עוד. אולם חיי העולם הבא הם חיי נצח של הנשמה; בהקשר לנשמה אין מושג של מוות – היא קיימת לעולמי עולמים, ואינה הולכת לאיבוד בשום זמן ובשום נסיבות. בפרוזדור העולם הזה כבולה הנשמה בתוך הגוף, אולם בטרקלין העולם הבא היא משתחררת ממגבלות החומר ומתענגת על זיו השכינה. החיים האמתיים מתחילים אפוא רק ביום שבו נפרדת הנשמה הנצחית מהגוף בר החלוף, משתחררת ממגבלת החומר ועוברת לצורת החיים הנצחית שלה.
מה מספרת לנו פרשת חיי שרה? "ותמת שרה". אז, במותה, החלו חייה בעולם שכולו טוב.