כתוב בפרשה: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב" (בראשית כה, כח).
יצחק אבינו כלול כולו במידת האמת. כל הזמן היה דבוק בשכינה. כיצד ייתכן שליבו של יצחק אבינו נטה כלפי עֵשָׂו?
ולא די בזה שיצחק אבינו הטה ליבו כלפי עֵשָׂו אלא עוד ביקש לתת את הברכות אשר קיבל מאביו אברהם – לעֵשָׂו!וח
♦♦♦♦♦♦
כך איתא במדרש (בראשית רבה פרשה לט, יא): 'אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּבָר כָּתוּב וַאֲבָרֶכְכָה, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר וֶהְיֵה בְּרָכָה, אֶלָּא אָמַר לוֹ עַד כָּאן הָיִיתִי זָקוּק לְבָרֵךְ אֶת עוֹלָמִי, מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי הַבְּרָכוֹת מְסוּרוֹת לָךְ, לְמַאן דְּחָזֵי לְךָ לִמְבָרְכָא בָּרֵיךְ' –
אמר הקב"ה לאברהם – עד עכשיו הברכות היו בידי, אני הייתי מברך, מהיום הברכות נתונות לך – ומי שתברך (במי שתבחר לברך) יבורך (הובא ברש"י בראשית יב, ב).
אברהם אבינו בחר לתת את הברכה הזאת ליצחק בנו, ואילו 'וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם – נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי' (בראשית כה, ו).
ויצחק כשהגיע לזיקנה -"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת" (שם כז, א) – והיה צריך למסור את הברכות (שיהיה המתברך בעצמו 'הברכה') — בחר למסור אותה לעֵשָׂו.
צריך להבין מה היתה מחשבתו של יצחק אבינו בכל העניין הזה של הברכות…
♦♦♦♦♦♦
יצחק אבינו רצה ללמד אותנו פרק בחינוך – איך מחנכים את הילד.
כמובן, בדברים שנכתוב כעת צריך זהירות, צריך לסנן ולהתאים את הדברים כל דבר לגופו, לדעת בדיוק איפה ואיך…
♦♦♦♦♦♦
יצחק אבינו בוודאי שהכיר את עֵשָׂו, ואעפ"כ ראה לנכון לתת לו את הברכה. ראה לנכון לאהוב אותו – "וַיֶּאֱהַב", שאימץ את עצמו בהתאמצות גדולה מאוד לאהוב את עֵשָׂו!
ראיתי ביאור בשם ראש הישיבה שלי, הרב דב מאיר רובמן ע"הא (ראש ישיבת תפארת ישראל בחיפה), שזכינו ללמוד אצלו כשהיינו ילדים:
מהי צורת החינוך הנכונה כאשר רואים ילד שהוא בנפילה?
כשרואים ילד שחלילה וחס, מי יודע מה יהיה איתו… – צריך להעניק לו יותר אהבה!
תעניק לו יותר אהבה. ויותר ויותר… בלי גבול! 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק'!
אבל צריך להבין מדוע התורה מוסיפה את הענין "כִּי צַיִד בְּפִיו"?
אלא התורה מדגישה את הסיבה שהתאמץ יצחק לאהוב את עשו – 'כי ציד בפיו'!
עשו ניסה לצוד את אביו בכל מיני רמאויות, והיה שואל אותו 'אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן'? (רש"י ד"ה יודע ציד, בראשית כה, כז).
יצחק אבינו אמר – כל זמן שעדיין מייפה את עצמו בפניי – זה מורה כי נשאר איזה קשר קטן בינינו. הוא לא ניתק את עצמו לגמרי! – והראיה, שעשו בא להֵראות בפניי 'תראה, אני כן יודע… אני כן נמצא בתורה… אני מכבד…'
כל זמן שהוא לא התנתק לגמרי – ניתן עוד לתקן משהו אצלו. זו הייתה מחשבתו של יצחק אבינו כלפי עשו! – וע"י שאני יאהב אותו יותר, ע"י שאני אראה לו פנים יותר חביבות – בזה אצליח לתקן אותו!
יצחק אכן הכיר את מעשיו של עשו, שהוא היה בחינת "יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר" (תהלים פ, יד) – כשהוא שוכב פושט טלפיו לומר "ראו שאני טהור" (רש"י ד"ה בן ארבעים שנה – בראשית כו, לד).
ראיה מפורשת לדבר – כאשר הגיע יעקב אבינו אצל יצחק עם המאכלים, שאל אותו אביו 'מַה זֶּה מִהַרְתָּ לִמְצֹא בְּנִי' (בראשית כז, כ), השיב יעקב 'כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי' (שם). אמר יצחק 'גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי הַאַתָּה זֶה בְּנִי עֵשָׂו אִם לֹא' (שם, כא) –
מדוע קודם לכן לא ביקש יצחק למשש אותו, עד אשר אמר יעקב "כי הקרה וכו'"?
אומר המדרש (בראשית רבה פרשה סה, יט): 'בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר כִּי הִקְרָה ה' אֱלֹקֶיךָ לְפָנָי, אָמַר יִצְחָק יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין עֵשָׂו מַזְכִּיר שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, זֶה מַזְכִּיר, אֵין זֶה עֵשָׂו אֶלָּא יַעֲקֹב וגו".
רואים מפורש כי יצחק אבינו הכיר כי עשו אינו מזכיר שם שמים… הכיר מה המהות האמיתית של עשו.
בשעה שהיה נשאל עשו 'מה נשמע?' – השיב 'יהיה טוב'…; 'מה נשמע? – סוחבים…' – אבל לא היה עונה 'בעז"ה או ב"ה'… ח"ו! עשו לא היה מדבר כך! למה? אין שם שמיים שגור בפיו…
♦♦♦♦♦♦
ראיה נוספת – בשעה שיעקב עמד לפני אביו, וחשב יצחק כי מברך הוא את עשו, לא ברך אותו "וֶהְיֵה בְּרָכָה" (בראשית יב, ב) – אלא הברכות היו: 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם… הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ וגו' (שם, כז, כח-כט).
וכאשר נודע ליצחק כי בתחילה ברך את יעקב אמר "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם, לג).
את הברכה שהקב"ה ברך לאברהם 'וֶהְיֵה בְּרָכָה' – לא חשב יצחק לברך את עשו, אלא שמר אותה ליעקב. ולכן אמר על יעקב "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה", ואח"כ עוד הוסיף לברכו (קודם שהלך אצל לבן), 'וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וכו' וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם' (בראשית כח, ג-ד).
♦♦♦♦♦♦
בכל אופן, מסביר הרב רובמן: ידוע מדרכי החינוך, בן כי יסור מהדרך הטובה, והוא גם מורד באביו ואימו ורבו, ועובר גם על "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ, יא) – ודאי, אין ספק, אין מה לעשות עימו.
כאשר כבר בועט, כבר לא מכיר שום טובה, אין מה להשאיר אותוב…
אבל כל זמן שיש לו איזה משהו, שהוא שומר איזה קשר 'כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ' – כשהוא מייפה את עצמו ורוצה 'לרמות' את אביו שהוא מתנהג כראוי – כדי לקרב אותו, כי יש תקווה, אולי במשך הזמן ישוב מדרכו הרעה, "וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה" (יונה ג, ח).
עשו, למרות רישעותו, את מצוות כיבוד אב היה מקיים בדרגה גדולה, כמו שרבותינו אומרים (בראשית רבה פרשה סה, טז), 'אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמַי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עֵשָׂו אֶת אָבִיו וכו' אֲבָל עֵשָׂו בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו לֹא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת'.
וכן נאמר במדרש, בפרשת וישלח (בראשית רבה פרשת וישלח, פרשה עו, ב) 'וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד' (בראשית לב, ח). [ממה יעקב מפחד?] אלא אמר – וכו' כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הוּא יוֹשֵׁב וּמְכַבֵּד אֶת הוֹרָיו' – (כל השנים הללו אני לא כבדתי את אבי, ואילו אותו רשע, יש בידו מצוות כיבוד הורים…).
ומצינו עוד שאמר עשו, 'וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי' (שם כז, מא) – כתוב מפורש שלא רצה לצער את אביו… 'כל זמן שאבא חי אני לא מצער אותו'. אבל כשיקרבו ימי אבל אבי – אז 'והרגה את אחי'…
♦♦♦♦♦♦
יצחק אבינו לא סתם קרב את עשו. אלא קרבו מתוך אהבה "וַיֶּאֱהַב יצחק" – דרכי חינוך… לראות לא לנתק אותו לגמרי.
גם צריך להבין מדוע שינתה התורה אצל יצחק לומר "וַיֶּאֱהַב", ולא נאמר כמו אצל רבקה "וְרִבְקָה 'אֹהֶבֶת' אֶת יַעֲקֹב"? – אלא המילה "וַיֶּאֱהַב" מלמדת כי עשה פעולה מיוחדת של אהבה כלפיו, כאילו שיצחק אבינו היה מכריח את עצמו.
'אבל אני לא יכול, הוא רשע מרושע… לא יכול בכלל להסתכל על הפנים שלו'… – לא! תכריח עצמך להסתכל, לראות מה לעשות, איך לתקן אותו… זה דרכי החינוך.
זו דרך מסויימת… אפשר לומר שיצחק אבינו התאמץ שלא לאבד לגמרי את עשו. 'אולי אפשרי אולי עוד להחזיר אותו' – לא לאבד תקווה!
כל ההתאמצות של יצחק אבינו, וגם של רבקה אמנו, שהכירה את מעשיו של עשו, ועם כל זאת המשיכה את הידידות עם עשו בנה, כאילו לא קרה כלום. ולא ביקשה לשלח את עשו, אלא אדרבה, ביקשה מיעקב שהוא בעצמו ילך, שלא יזיק אותו עשו – 'וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה' (בראשית כז, מג)…
זה בא ללמד אותנו כמה אנחנו צריכים להיזהר, גם בנושא הבנים וגם כלפי התלמידים, לראות אם אפשרי עדיין לקרב… אם יש עוד איזה חוט שקשור, 'עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף' (קהלת יב, ו)… עדיין יש קצת איזה 'כיסופים' כלפי אותו אדם, שלא לדחות אותו.
ה' ייתן לנו את הדעת האמיתית איך לחנך ולקרב בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה (הושע יא, ד)…