וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד (שמות א, ז).
בעולם רגילים לחשוב, שאדם שיש לו הרבה ילדים חייב להיות עני, וקשה לו להסתדר בחיים.
אולם התורה הקדושה מבשרת לנו אחרת: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ", אף על פי שהם פרו ורבו באופן על טבעי, מכל מקום – "וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד" – התעצמו בכסף ובזהב, כפי שמצינו אצל אברהם אבינו שנאמר עליו: "וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב" (בראשית יג, ב), וכן רואים זאת בדברי חז"ל (ברכות נד ע"א) על הכתוב: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ… וּבְכָל מְאֹדֶךָ (דברים ו, ה) – "בכל ממונך".
אף על פי שהיו לבני ישראל ילדים רבים, לא נחסר מהם הממון. "זרענו וכספנו ירבה כחול, וככוכבים בלילה" (פיוט המבדיל בין קודש לחול).
לכן, אל ידאג האדם מנין יהיה בידו לפרנס את צאצאיו, שכן "בא זכר בעולם – בא ככרו בידו" (נדה לא ע"ב), על כל נפש ונפש שמגיעה לעולם, מקדים הקב"ה פרנסתה להוריה, כדי שיוכלו לזון ולכלכל אותה.
****
בענין זה, מסופר על רועה צאן שהיה שם לב שבכל יום נשמטים מהצאן כבש או כבשה קטנה, ובורחים אל ההרים, למקום סלעי שקשה בו מאוד לרדוף אחריהם.
יום אחד החליט הרועה לרדוף אחר הכבש הקטן שהתחמק מן הצאן, והחל לברוח להרים, עד שהגיע למערה קטנה, והבחין במערה בדוב ענק ללא רגליים. הכבש נכנס אל המערה ונעמד לפני הדוב כדי שיטרוף ויאכל אותו.
השתומם הרועה ונשא עיניו לשמים בהתפעלות, כיצד בורא עולם זן ומפרנס כל בריה שברא בעולמו. "וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ" (תהלים קמה, טו), "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו" (שם קיא, ה). בכל יום ויום נותן הקב"ה בליבו של אחד מהכבשים ללכת אל הדוב המסכן ללא הרגליים, כדי שיאכלם וימשיך להתקיים.
אם כך הקב"ה דואג לחיות ולבהמות, היעלה על הדעת שאת בני האדם ישאיר רעבים, ללא מזון להחיות נפשם?!
פשוט וברור כי לכל אחד מהם יהיה את לחמו, אלא שלאחד יגיע מזונו עם פחות צער, ולשני עם קצת יותר צער, אבל את כולם זן הקב"ה ומפרנס, מקרני ראמים ועד ביצי כינים
(ע"ז ג:). אפילו לביצה של כינה נותן הקב"ה את החיות הנדרשת לה!
לכן אל ידאג האדם על ענין הפרנסה, אלא יהא ליבו סמוך ובטוח במי שאמר והיה העולם, שיזמן לו את פרנסתו ומזונו ברווח.
