וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם (שמות כא, א).
פירש רש"י: "כל מקום שנאמר 'אלה' פסל את הראשונים, 'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
יש שביארו, שבפרשה הקודמת, פרשת יתרו, התייחד הדיבור ביתר שאת על עניינים שבין אדם למקום, ההכנות וההתקדשות לקראת מתן תורה, ואילו פרשתנו התמקדה בעיקר במצוות שבין אדם לחבירו.
אומנם באמת, כבר בעשרת הדיברות עצמן מצאנו התייחסות לשני סוגי המצוות, אלו שבין אדם למקום ואלו שבין אדם לחבירו.
חז"ל (קדושין לא ע"א) אמרו: "מאי דכתיב (תהלים קלח, ד): 'יוֹדוּךָ ה' כָּל מַלְכֵי אָרֶץ כִּי שָׁמְעוּ אִמְרֵי פִיךָ'? 'מאמר פיך' לא נאמר, אלא 'אמרי פיך', בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא (שמות כ, ב-ג): 'אנכי' ו'לא יהיה לך', אמרו אומות העולם: לכבוד עצמו הוא דורש. כיון שאמר: 'כבד את אביך ואת אמך', חזרו והודו למאמרות הראשונות.
רבא אמר, מהכא (תהלים קיט, קס): 'רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת', ראש דברך ולא סוף דברך? אלא, מסוף דברך ניכר שראש דברך אמת".
הדיברות האחרונות, העוסקים במצוות שבין אדם לחבירו – הם אלו שנתנו את החוזק לדיברות הראשונים. מתוכם הסיקו אומות העולם שהקב"ה לא דואג לטובת עצמו, אלא דואג לטובת העולם.
הגויים מסתכלים על כמה מצוות בודדות שהן היסודות של העולם, שהרי בהעדר אמונה בבורא עולם, לא ישמרו הבריות גם את המצוות שבין אדם לחבירו, כי למי שחושב שאין אלוקים – אין דין ואין דין, והוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, והם מפרשים אותן בצורה מעוותת, שכביכול הקב"ה "דואג לעצמו"…
אבל גם הם עומדים פעורי פה לנוכח הדיברות האחרונים, העוסקות בכבוד הורים, בכבוד שצריך להעניק כל איש לזולתו, ובמערכת החוקים השומרת על הבריות, ומאפשרת להם לחיות טוב יותר בעולם [לא תגנוב, לא תרצח, לא תחמוד], ומתוכן הם מבינים שהקב"ה אכן דואג לתועלת העולם ולקיומו.
אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, יהודים מאמינים בני מאמינים, לא צריכים "ללמד סנגוריא" על הקב"ה… אנחנו יודעים שגם הדיברות הראשונים, העוסקים באמונה בהשי"ת, ניתנו לתועלת שלנו! אילו חיים נפלאים יש ליהודי שחי עם אמונה, משליך על ה' יהבו ויודע שהקב"ה הוא הזן והמפרנס אותו, ודואג לכל מחסורו. עבורנו האמונה היא הבסיס לקיום האדם ולקיום העולם.
♦♦♦♦♦
הפרשה פותחת בדיני עבד עברי. מפעים לראות איך התורה הקדושה מתייחסת אליו, עד כי קשה להאמין שבעצם מדובר כאן על אדם שפל שגנב, נתפס ואין בידו לשלם, ובית דין מוכרים אותו כדי שירויח כסף ויוכל לשלם את גנבתו.
התורה מצוה את האדון שקנה אותו, לדאוג לא רק לעבד בעצמו, אלא גם לאשתו ולילדיו, ולפרנס גם אותם.
חז"ל (קדושין כ ע"א) דרשו על הכתוב (דברים טו, טז) "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" – "עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה, והוא אוכל פת קִבָּר, אתה שותה יין ישן, והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוֹכִין, והוא ישן על גבי התבן. מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".
והתוספות הביאו בשם הירושלמי, ש"פעמים אין לו אלא כר אחת, אם שוכב עליו בעצמו – אינו מקיים 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךָ', ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו – זו מידת סדום, נמצא שעל כרחו צריך למסור לעבדו, והינו אדון לעצמו".
בצורה כזאת, עם התייחסות שכזאת – יוכל העבד להשתקם, ולהתחיל לבנות לעצמו חיים חדשים, חיים של התחשבות בזולת, דאגה לזולת, ושוב לא ישלח ידו בגנבה.
מה יש לקב"ה מזה? מה ה"רווח" שלו מזה? כלום! הרי זו עדות ברורה כי הוא נתן את התורה לטובת הבריות, לטובת העולם, ולא חלילה "לכבוד עצמו הוא דורש".
כך ממשיכה הפרשה ועוברת לעוד ועוד מצוות שבין אדם לחבירו, שהמכנה המשותף לכולן הוא הדאגה לזולת, ההתחשבות ברגשותיו ובצרכיו, וההמנעות מלגרום לו כל עוול או נזק.
♦♦♦♦♦
סיפר מרן הרב שך זצ"ל, שבצעירותו היה מתלווה לדודו, הגאון הגדול רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל "אבן האזל", שלימים עלה לארץ ישראל, התיישב בירושלים, וכהן כראש ישיבת "עץ חיים".
מטרת הלווי היתה כדי ללמוד מהליכותיו והנהגותיו, ומובן מאליו כי בזמן ההליכה המשותפת הם לא דיברו מעולם דברי חול, אלא עסקו בתורה, וקיימו בעצמם "וְדִבַּרְתָּ בָּם… וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (דברים ו, ז).
יום אחד, מספר הרב שך זצ"ל, הוא ליוה את רבי איסר זלמן לביתו. והנה הוא רואה שרבי איסר זלמן עולה לביתו, וכעבור שניות מועטות יורד בחזרה. לאחר שהמתין כמה דקות, עלה שוב לביתו, אך גם הפעם ירד כעבור שניות מועטות.
רבי איסר זלמן שהבחין בתמיהתו של הרב שך הסביר: "אשתי מעסיקה בבית אשה אלמנה בתור עוזרת בית, כדי שתהיינה לה כמה פרוטות למחייתה.
כשעליתי הביתה שמעתי מאחורי הדלת את האשה האלמנה שרה. מיהרתי לעזוב את המקום, משום 'קול באשה ערוה' (ברכות כד, א).
כעבור כמה דקות נסיתי שוב לעלות הביתה, אך כשהגעתי לפתח הבית, שמעתי שהיא עדיין שרה, ועל כן מיהרתי שוב לרדת.
"כעת נמתין כאן ביחד עוד כמה דקות ונשוחח בדברי תורה, עד שזו תסיים את עבודתה ושירתה, ורק אז אכנס הביתה".
שאל הרב שך: "הלא יכולת להיכנס הביתה, ובאותו הרגע שהיא היתה מבחינה בכניסתך – היתה מפסיקה לשיר?"
הזדקף רבי איסר זלמן וקרא בפליאה: "בשום אופן לא אנהג כך! הלא היא אשה אלמנה, והשירה הזו שהיא השתפכות הנפש, נוסכת בה שמחה והרגשה טובה. כלום יעלה על הדעת שאכנס הביתה, ואגרום לה להפסיק לשיר?!".
וגם זה פסוק מפרשתנו (כב, כא): "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן".
♦♦♦♦♦
באחת השבתות חזר רבי משה לוין זצ"ל, רבה של נתניה, שהיה גאון, צדיק וחסידא קדישא, מבית הכנסת לביתו. באותו רחוב לא נסעו מכוניות בשבת, וילדות ניצלו את הכביש הריק, ושיחקו לכל רוחב הרחוב בחבל. לא ניתן היה לעבור ברחוב מבלי לעצור את משחקן.
אחד ממלויו, שהבחין כי הרב ממתין בסבלנות בצד הרחוב, שאל אותו: "האם כבוד הרב מעוניין שאגש אליהן, ואומר להן לעצור את משחקן לכמה שניות, עד שהרב יעבור?".
מענין מאוד לשמוע את תגובתם של גדולי ישראל, עד כמה ליבם רגיש לזולת. אין זה אלא פירות העמל והיגיעה שלהם על זיכוך מידותיהם. וכה היו דבריו: "חס וחלילה! הרי זה עונג שבת של הילדות הקטנות האלו, לקפוץ בחבל. כלום אגרום להן לביטול עונג השבת, ולו לכמה שניות?!".
אנחנו, לדאבוננו הרב, איבדנו את הרגישות לריגשות הזולת. וכי יעלה על דעתנו לא להיכנס הביתה כדי לא להפריע לאשה האלמנה משירתה? וכי יעלה על דעתנו להמתין ברחוב עד שילדות תסיימנה את משחקן?
זוהי עבודת המידות שדורשת מאיתנו התורה הקדושה.
מערכת המצוות שבין אדם לחבירו נועדה כדי שנפתח באמצעותן, את המידות הטובות הללו, של רגישות והיתחשבות בזולת.
♦♦♦♦♦
לגאון החסיד רבי משה קלירס זצ"ל, רבה של טבריה וממורי ההוראה הגדולים והמפורסמים בעיר, היה "כולל אברכים". לכולל היו כמה אנשים "חברי הועד" שהיו מגייסים מנדיבי עם את התרומות להחזקת הכולל.
רבי משה קלירס בעצמו לא היה אחראי על גיוס הכספים, ותפקידו היה להנהיג את הכולל מהבחינה הרוחנית ולמסור שיעורים לאברכים הלומדים בו.
הכולל נקלע לקשיים כספיים חמורים, ובמשך תקופה של ארבעה חודשים לא שילמו לאברכים את המילגה החודשית. שילמו רק לעובדים ש"חייבים" לשלם להם, ובתוכם שילמו גם לרב את משכורתו.
הרב לא ידע מהענין, וכשנודע לו הדבר, קרא לחבר הועד הראשי ואמר לו: "מכאן ולהבא אינך נותן לי משכורת אלא רק לאחר שאתה נותן לאברכים את מילגתם החודשית!".
השיב לו הגבאי: "כבוד הרב נחשב ל'עובד', ולכל העובדים אנחנו חייבים, על פי חוק, לשלם משכורת חודשית. יתרה מכך, עיכוב בתשלום לעובדים כרוך באיסור 'בַּל תָּלִין' כפי שאמרה תורה (ויקרא יט, יג): 'לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ'. משום כך, גם אם אנחנו נתקלים בקשיים להשיג עבור העובדים את משכורתם – אנחנו לוקחים הלוואות לצורך כך. ואף הרב, שנחשב לעובד, ימשיך לקבל את משכורתו בזמן"…
נענה הרב ואמר לו: "אף על פי כן, ולמרות כל מה שאמרת, אינני מעונין לקבל משכורת, עד שיקבלו כל האברכים בכולל"…
ראש חודש הגיע, והרב קלירס, כמו יתר האברכים, לא קיבל את משכורתו.
כעבור שבועיים פנתה אליו אשתו ושאלה אותו: "עברו שבועיים, ולא קיבלנו משכורת. הצטבר חוב במכולת, ועלי לעשות עוד כמה קניות נצרכות… מה נעשה?".
ענה לה הרב: "אנחנו סובלים בסך הכל שבועיים. ישנם אברכים בכולל, בעלי משפחות ברוכות ילדים, בלי עין הרע, שסובלים כבר ארבעה חודשים… האם את יכולה לדמיין מה הם עוברים? מה נשותיהן אומרות להם על החוב שהצטבר אצלם במכולת, ועל קניות הכרחיות, קיומיות, שעליהן לעשות? איך נוכל להרשות לעצמנו לקבל משכורת, בעוד שהם נאנקים וסובלים?".
כמובן, הרבנית לא יכלה להוסיף ולדבר מילה. אי אפשר להתוכח עם לב שכזה…
♦♦♦♦♦
אומנם כל המצוות של התורה הן גזרת מלך, אבל ברובן הגדול הן דורשות מאיתנו התחשבות: התחשבות בזולת, התחשבות ביתום, התחשבות בעני, התחשבות באשה, התחשבות בלומדי תורה וכדומה. המוח חייב להיות עסוק תמיד ב"מה השני מרגיש" ולא ב"מה אני מרגיש", ומכאן באה הדרישה: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח).
וכדי להגיע לכך, אמרו רבותינו במשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ד): "ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". כל אדם צריך להציב מראה מול פניו, להביט בה ולבדוק כיצד הוא היה מתנהג לו היה נמצא במקומו של חברו? כיצד הוא היה מרגיש? למה הוא היה מצפה? מה היה מפריע לו? וכך בדיוק ינהג כלפי זולתו…
"ואהבת לרעך" – איך מגיעים לאהבת הזולת? "כמוך"! תעמיד את עצמך במקומו ותתנהג איתו בדיוק כפי שהיית רוצה שיתנהגו איתך…