משה רבינו נשלח לגאול את עם ישראל מהשעבוד של פרעה מלך מצרים, ולהכינם לגאולה השלימה. באיזה זכות? – "מפני שעתידים הם לקבל את התורה הקדושה על הר סיני!" וכך הוא הדבר לענין הגאולה העתידה, שתהא בזכות לימוד התורה הקדושה.
אסור לנו לשכוח את הילדים, להדריכם בדרך התורה הקדושה, שגם הם יזכו להיות בעת הגאולה.
את דרך התורה הקדושה נוכל להנחיל לבנינו, על ידי אהבה וחיבה יתירה, ולהתנהג עימם בחכמה.
מצינו במדרש דבר נפלא: יעקב אבינו לא העיר לבניו כל זמן שהיה חי, ורק בסוף ימיו הוכיחם, וגם זה בדרך רמז.
יעקב חשש שמא ע"י הערות, בניו יתביישו מפניו, ויבחרו להם דרך אחרת, את הדרך של עשיו.
ההערה גורמת לאדם בושה, אפילו שמדובר בבניו, והבושה הזו יכולה לגרום ריחוק מהאב, לא לרצות להישאר עימו…
לכן יעקב אבינו אמר 'אני לא אעיר להם, שלא יתביישו ממני כל זמן שאני חי'…
זה דבר יסודי מאוד. עלינו לזכור תמיד איך להתנהג עם הבנים. לראות כמה שיותר לשבח לפאר ולרומם אותם תמיד, כי אחרי הכל, נשאר חקוק בזיכרונם רק החיבוק והנשיקה של האב [או הסב]. וזה מה שמלווה את הילד עד סוף ימיו.
♦♦♦♦♦
הגמרא בסוף מסכת כתובות (קיא:) אומרת: אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר (בראשית מט, יב): 'חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב' – אל תקרי ולבן שנים אלא 'וליבון שיניים'.
"חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן" – חכלילי פירושו 'חייך לי', תחייך לי בעיניים. בשבילי זה חשוב הרבה יותר משתשקני יין.
"ולבן שיניים מחלב" גדול הוא ליבון השיניים שאדם מחייך לחבירו, מראה לו את שיניו, יותר מאשר אם משקהו חלב.
החיוך, רבותי, לא עולה בכלל כסף, והוא חשוב יותר מהכל! את המתנה הזו של החיוך אפשר לתת גם לעשירים וגם לעניים, גם לקטנים וגם לגדולים, והיא ניתנת בצורה קלה מאוד, הדבר נעשה בשבריר של שניה אחת, לא לוקח הרבה זמן, אפשר לעשותו רק באמירת שלום בחיוך, וזה כבר מספיק. אותו אדם קיבל המון!
♦♦♦♦♦
יש סיפור נפלא. אני אישית מכיר את הסיפור הנפלא הזה:
מעשה באדם, שמצא מקום עבודה חדש כמלווה ילדים בהסעה לתלמוד תורה.
במסגרת התפקיד היה עליו להושיב את הילדים במקומם במהלך הנסיעה, ולדאוג לכל בעיות המשמעת בהסעה. הוא לא היה רגיל לכל הרעש וההמולה הזו:
פתאום זה קופץ לו, זה צועק, זה בוכה, זה מושך לו את המעיל, וזה…
הילדים רגילים לנצל הזדמנויות מסוג זה, כשהם רואים שהאדם שמולם נמצא במצב של חולשה, ואין באפשרותו לצעוק עליהם…
הוא נעשה מצוברח מכל הענין. אבל בלית ברירה המשיך בעבודה, כי היה צריך למשכורת הזו.
והנה, יום אחד הנהג הסביר לו את 'מחויבותו בעבודה', שעליו גם לפתוח ולסגור את דלת ההסעה (פעם בהסעות לא היה כפתור לפתיחה אוטומטית…), ואותו אדם החל להתווכח עם הנהג, וטען שאין זה מתפקידו, אלא תפקיד הנהג…
וכך התווכחו בניהם, מי יפתח את הדלת.
החליטו שניהם לגשת לדין תורה. ניגשו אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (שהיה אז ראש ישיבת "פורת יוסף"), להתדיין.
אמר הרב אבא שאול למלווה: "אתה יודע איזה שכר אתה מקבל כשאתה פותח את הדלת?!, דע לך שאתה שבפתיחת הדלת של ההסעה אתה כפותח את ההיכל ומכניס ספר תורה לתוכו! הילד הזה שבא עכשיו ללמוד תורה, הוא כספר תורה חי!, אתה יודע איזה שמחה צריכה להיות לך שזכית למעמד הזה?!".
אותו אדם ששמע נדהם מתשובת הרב, ופנה לנהג ואמר שהוא קיבל על עצמו את התפקיד בפתיחת הדלת ההיכל…
מאותו יום המלווה קיבל רוח חדשה. כל ילד שנכנס היה מקבלו בסבר פנים מאירות: "ברוך הבא, טוב לי לראות אותך היום" וכו'.
אותו מלווה התחיל באמת לחייך לכל ילד. הילדים אהבו אותו מאוד. לאט לאט החל לספר להם סיפורים על חכמינו ז"ל, ולהנעים להם את הנסיעה, וכל ילד שעלה להסעה, היו מקבלים אותו בשיר! וגם בלב הילדים נכנסה שמחה רבה.
עד כדי כך, שכעבור יומיים פגש אחד האבות את המלווה בבית הכנסת בתפילת המנחה, ושאל אותו אם הוא ממשיך ללוות את ההסעה או שמא הגיע מלווה חדש?
הלה השיב שהוא המלווה, -"האם התעוררה בעיה?"
אמר האב: דע לך, עד לפני כמה ימים, הילד התנגד מאוד ללכת לתלמוד תורה. בכל יום היינו משכנעים אותו מחדש. אבל מזה יומיים הילד השתנה. הוא כבר מצפה בקוצר רוח שמישהו יוריד אותו להסעה…
בתחילה לא הבנו מה השתנה בילד. עד שנודע לנו כי 'הגיע' מלווה שמספר להם סיפורים ושר להם שירים, ומחבק כל ילד…
תראו רבותי, מה יכול לגרום חיוך. וכל שכן שהחיוך מגיע מההורים עצמם.
"חכלילי עיניים מיין ולבן שיניים מחלב", יש בני אדם המחפשים להועיל לזולת, אבל דעו לכם אחים יקרים, כי על ידי החיוך אתה לא מפסידים, אלא אתם נותנים טוב ברווח גדול לזולת, ובחינם!… תועלת רבה ומועילה. ה' יעזור שנוכל באמת לקיים את הדבר הזה.
