מה קורה כשדודה יוכבד מגיעה לביקור קצרצר עם טעם ארוך?… טור.
בוקר רגיל מאוד. סתם בוקר כזה, של בין ניסן לאייר. הטבע צוהל בכל פה בחוץ. ובפנים. התארגנויות של אחרי ל"ג בעומר ולפני שבועות.
למעשה, שבועות תכף פה. בהחלט פה. ובצורה רשמית בעליל.
אמא שלי לימדה אותנו שכל עשייה – צריכה תכנון מוקדם.
אני נוטלת עט ודף, שופתת מים בקומקום, ומתחילה לתכנן: סלטים. בשרים. עוגות. פשטידות. קינוחים.
9:00
את המחשבות הנחשבות להן אל תוך כוס הקפה, קוטע צלצול הטלפון:
"שלום! מדברת יוכבד הדודה שלך!".
אוי.
"כן, דודה יוכבד היקרה. מה שלומך?".
"אני מגיעה לירושלים היום לסידורים".
דודה יוכבד גרה בצפון הרחוק. אנחנו נהנים מזה בחופש הגדול. היא מארחת אותנו בשמחה מספר ימים, ותמורת החופשה – אנחנו אמורים לארח אותה מספר ימים בשנה. בכל אימת שמתחשק לה לעלות לרגל לבירה.
באופן עקרוני, הסידור הזה נשמע הוגן ואף ישׂים. בהחלט שווה את אלפי השקלים שהיינו אמורים להוציא על חופשה שנתית.
ברם אולם – הבית הפוך.
בואה של דודה יוכבד מצריך ניקיון יסודי כללי.
המוטו: דברים שנראים לעין: חלונות שיבהיקו, מצעים שיריחו ממרכך, עוגה שתאפה, אוכל שיתבשל.
אם היא יצאה לפני כשעה מטבריה. היא תהיה פה לא עוד הרבה זמן.
וכן… אוי לא. המתנות!
דודה יוכבד היא טיפוס משקיען. בכל פעם שהיא מגיעה אלינו, היא נושאת עימה מתנה מיוחדת במינה.
הבעיה היא, שהיא מצפה משום מה לראות את כל המתנות האלו כשהיא באה בפעמים הבאות. את כולן. עד אחת.
אני מוציאה במהירות את האגרטל והתמונות ממחבואם המיוחד ואת המפה המשובצת מהארון, ומניחה אותם כל אחד במקום מתאים ובולט לעין.
מה שכחתי?
טוב, הייתה הפאשמינה – שזה סוג של שכמיה עבותה מאד, אבל אי אפשר לצפות שאלבש אותה כל יום כל היום, נכון? היא יכולה להישאר בארגז המשחקים.
בשנה העברה הגיעה הדודה עם פאשמינה מיוחדת לקראת הערב הירושלמי המתרגש עליה לטובה. היה נראה שהפאשמינה יקרה לה מאוד. ואשר על כן התפעלנו אפוא כראוי וכמנומס.
דא עקא, שכנראה הגזמנו במקצת. כי בפעם הבאה שהגיעה – המתנה הייתה פאשמינה זהה לחלוטין!
פניה היו זוהרות ושמחות.
"תמיד כשאני מביאה מתנות, אינני יודעת האם אני קולעת לטעמך או לא. אבל פה. בטוחני!" אמרה בבטחון.
כמובן שבטוחה-היא.
"הוי, דודה, תודה. לא היית צריכה!" קראנו.
באמת היא לא הייתה צריכה.
דודה יוכבד הסמיקה בנחת ומלמלה 'אוי זה שום דבר, באמת'.
הבעיה היא, שהיא מצפה משום מה לראות את כל המתנות האלו כשהיא באה בפעמים הבאות. את כולן. עד אחת. אני מוציאה במהירות את האגרטל והתמונות ממחבואם המיוחד ואת המפה המשובצת מהארון, ומניחה אותם כל אחד במקום מתאים ובולט לעין.
ואכן, יום תמים, משך כל זמן ביקורה – לבשתי את הפאשמינה. ותישרך אחרי בכל הבית, מתנופפת מאחור כגלימת שופט ומסבכת עבורי פעולות פשוטות כגון: הגשת סלט עם גבינת עיזים לדודה."שום דבר?" הזדעקנו. "דודה יוכבד! זה הדבר הכי יפה שיש. נראה לי שאלבש אותה כל יום!"
מיד לאחר לכתה, הושמה הפאשמינה בכל הכבוד הראוי בארגז התחפושות. ומאז, היא משמשת את גיטי הקטנה כמעט בכל משחק אבא ואמא עם ילדות השכונה.
כמה אפשר להספיק כשמזדרזים – לא ייאמן! אם כל יום הייתי עובדת במהירות שכזו, הייתי מספיקה הרים וגבעות.
אבל בד"כ – אני לא.
השעון דוהר והדודה פה. במלוא הדרה. שקיות ותיקים. וכמובן – פאשמינה.
"קר בחוץ!" היא מקבלת ממני בתודה את כוס התה. עיניה סוקרות את התמונה והמפה שלה. "ירושלים שלכם… ונחשי מה?" היא אומרת כאילו נזכרה, "הבאתי לך גם השנה פאשמינה. ראיתי שנה שעברה איך התלהבת ממנה. היא משמשת אותך, הלא כן?"
היא נרכנת אל אחת השקיות ושולפת ממנה פאשמינה כמעט זהה, רק בצבע שונה. "פשוט התמכרתי לשכמיות האלו… חשבתי לעצמי שבערבים הירושלמים זה יהיה לך בטח שימושי מאוד".
"הממ"… אני מהמהמת, ופני מסמיקות.
אני נוטלת את הפאשמינה החדשה ומחייכת בהתפעלות (אני מקווה). דודתי האהובה מצפה להכרת תודה. לא אאכזב אותה בגלל עניין פעוט כמו טעם אישי.
הילדים כבר פה. גילי מקבלת את השוקולד ואצה רצה לשחק.
אני והדודה עדיין בסלון, עדיין משוחחות.
אני מחייכת ושואלת אותה אם היא רוצה לנוח מעט בחדר.
היא רוצה להשיב לי, אבל אז… פיה נפער בתדהמה.
בפתח הסלון עומדת… גילי. הפאשמינה היקרה על כתפיה. משתרכת ומתגוללת דרך ביזיון על הרצפה.
על ראשה כובע רחב תיתורת, ולרגליה נעליים של "אימות" מְתַּקְתְּקוֹת.
"התחפשתי לדודה" היא אומרת. "יפים הבגדים שלי?"
לדודה ולי… אין מילים.
"יש לי כל מיני בגדים של אימות… כל מה שאמא שלי לא לובשת היא שמה בארגז, ומשם אני יודעת שמותר לי לקחת. כי זה בגדים שהיא לא צריכה. אבל…" היא ממשיכה בעוד אני משתוקקת להיעלם כאילו לא הייתי, "אמא לא מרשה לי לצאת עם זה החוצה. אני רואה שאמא שלך כן מרשה לך… אנחנו יכולות להיות תאומות!…".