אין בעולם עוד עם שהשתמש בהומור, כמו עמנו המדוכא, רווי האסונות, הפוגרומים והגירושים. איך מסבירים את זה?
לקרון של רכבת נכנסו שני גויים ומיד עיקמו את חוטמם: הקרון היה מלא ביהודים.
אמר אחד לשני בקול גדול: "הייתי מוכן לשלם כל הון שבעולם, כדי למצוא קרון שאין בו יהודים".
נענה אחד מאחינו ואמר: "הנני ואראה לך מקום כזה חינם אין כסף!"
"והיכן הוא מקום זה?"
"בבית הקברות שלכם".
וכבר רבים חקרו ותהו על הסתירה הגדולה בין המציאות ליצירה: בין העובדה, שעוד לא יצאה שנה אחת באלפיים שנה האחרונות שלא התעללו, טבחו ופגעו בו, לבין העובדה המקבילה שלא היה עוד שום גוי שיכול להתחרות בייצור הבדיחות והשנינויות.
ההומור הינו חיץ, הגנה וחומה, והוא יפרוץ תמיד דווקא במקומות ואצל אנשים שמצבם פחות עליז. חיסון.
הבדיחות הטובות ביותר, יוצרו בעולם דווקא בזמן של מלחמה. יושבי המקלטים בלונדון זוכרים בגעגועים (מסוימים, הבה לא נגזים) את תכניות התקשורת הקומיות ששודרו בזמן מלחמת העולם השנייה, ובאותן שנים, באמריקה, בעוד המתח בשיאו, התעלה צ'ארלי צ'פלין לגבהים בחקותו את היטלר וחבורתו המגוחכת.
לעומת זאת, שוויץ, שכבר אלף שנים 'סובלת' מנייטרליות משעממת, היא האחרונה בעולם בייצור ספרי ההומור, ולא רק זאת, אלא שבה נרשם המספר הרב ביותר של התאבדויות ומצב רוח מלנכולי כללי.
ההומור הינו חיץ, הגנה וחומה, והוא יפרוץ תמיד דווקא במקומות ואצל אנשים שמצבם פחות עליז. חיסון. הבדיחות הטובות ביותר, יוצרו בעולם דווקא בזמן של מלחמה. יושבי המקלטים בלונדון זוכרים בגעגועים (מסוימים, הבה לא נגזים) את תכניות התקשורת הקומיות ששודרו בזמן מלחמת העולם השנייה, ובאותן שנים, באמריקה, בעוד המתח בשיאו, התעלה צ'ארלי צ'פלין לגבהים בחקותו את היטלר וחבורתו המגוחכת.
אחד מבני רוטשילד, עסקן יהודי שהיה מפורסם בחוש ההומור שלו, נאלץ פעם לשבת בחברת שר, שונא ישראל במיוחד.
אמר השר: "זה עתה חזרתי מיפן. אחח, איזה מקום נפלא! אין בו לא יהודים ולא כלבים!"
"אוה, עלינו לנסוע לשם מיד! ענה רוטשילד חיש, "ככה יהיה שם לפחות אחד מכל סוג…"
כל מי שגדל בבית של תלמידי ישיבה יאמר לכם, שאין ולא יהיה הווי מפולפל וייחודי כמו זה של חובשי בית המדרש. מי שעוסק בפיצוח סוגיה בגמרא, מוחו מתחדד באופן יומיומי והוא הופך להיות "מבין" מהיר, מושחז, טוב.גדולי ישראל ידועים בשנינות המשפטים וחידוד הלשון בהם נהגו להתנסח. כמו כן ידוע כי גדולי אומתנו, הותירו את שותפיהם לוויכוח: כמרים, שרים, פריצים וכל היתר, פעורי פה אל מול משפטי שנינה צולפים ומוחצים.
אם נחזור להומור היהודי לאורך ההיסטוריה: בגטאות, תחת האיום המתמיד על חייהם, היה ההומור תנאי הכרחי להישרדות.
לכל עדה היה את ה"הרש'לה" שלה.
ליהודי צפון אפריקה היה את "ג'וחה" וגם הוא היה חריף ומבולבל, ערמומי ומסכן בעת ובעונה אחת.
והיו גם חכמי חלם, והבדחנים השונים בחתונות ובאירועים ונושאי הדרשות השנונות, שתמיד ידעו איך לצחוק על השכנים האכזריים ולהעביר את המסר החיוני של: נכון, הם נוגסים בנו, נכון, הם שולטים ומדכאים אותנו, אבל תראו איך נראה איוון נפוח האף לאחר ליל שיכרות. תראו אילו חיות הם. תראו איפה אנחנו לעומתם. מותר היהודי על הגוי.
בנערותו, נקלע ר' יונתן אייבשיץ לארמון המלוכה בווינה. מולו ניצב פסלו של הצלוב. אמרו לו מלוויו בני האצילים: "מן הראוי שנער חכם ופיקח שכמוך, ישמיע כמה מילים לכבוד האדון המושיע".
לא נבוך הנער ואמר להם: "חכמי ישראל קבעו כלל: "חכם אינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה". פסל זה גדול ממני בהרבה, לפיכך, ידבר נא הוא תחילה ואחר כך אדבר גם אני"…
