בוקר צח רגיל של קיץ

המחשבה הראשונה שעולה לי בראש כשאני פותחת את העיניים היא שאני לא רוצה לפתוח אותן. השניה, שמאוחר מאד בשבילי.

אני מציצה בסלולרי. אין סימון של שיחת ועידה. גם  מירה לא התעוררה. איזה בוקר מוזר. בדרך כלל היא משכימה אותנו, את כל החברות. אני מקווה שאצלה אין שום זהו כזהו.

אני מתקשרת ועושה בעצמי את שיחת הועידה הבוקרית הקבועה. "מה קורה בננות?" אני שואלת, מפיצה את זרעי אהדתי אל העולם בציפיה לקבל אהדה דומה.

כן, כן. היי, נעים מאד. שמי יעלי לוי, ואני מכורה לאהדת חברות ולתמיכתן. בתמורה, אני גורמת גם להן להזדקק לתמיכה שלי. והעולם הופך חברותי מאד.

"אני בפקקים מטורפים", קולה של מירה בוקע מחלל האוטו. היא בהסעה לעבודה.

תמיד אבל תמיד יוצא, שהיא באמצע פקק מטורף. גם אם תתקשרו אליה בארבע בבוקר, או שלש דקות אחרי כניסת שבת. איכשהו, היא נקלעת באורח מסתורי לפקק.

 עולמה של מירה, אלמנה העובדת לפרנסת בני ביתה בגבורה, מורכב מהמון פיסות קטנות של התמודדות, אבל הפיסה הכי ברורה בפאזל היא הפקקים.

עד שלא הכרתי אותה, לא שיערתי מעולם שיש פקקים בכביש ירושלים תל אביב ברוב שעות היממה.  "מה את עושה היום?" היא שואלת עוד.

זו השאלה הקבועה שלנו.

מירה שייכת לאנשים הקבועים. שבשבילם מסגרת היא חמצן. היא יודעת יום יום מה היא עושה. קמה בבוקר הולכת לעבודה. מסיימת. חוזרת. מארגנת את הבית. מטפלת בילדים.

בניגוד אל כמה בנות אחרות מהקבוצה, ואני בראשן, שלנסות להכניס אותנו לאיזו היא מסגרת מסוגרת של עבודה זה כמו לנסות לכלוא פרפר בצנצנת. אפשר. אבל הוא ייפח את נשמתו.

ולכן אני בין אלה ששואלים אותה, "מה היום?"

"אין לי מושג". באמת אין לי מושג. נכון לבוקר הזה, לפחות. "אתמול חזרתי עם א. מאוחר. היה נחמד. בטח אלך להתעמלות ואז אחזור ואנסה לצייר".

ציור, איור, מדויק יותר, הוא העבודה הרשמית שלי. עבודה מצוינת למי שמעוניינת להיחשב לאמנית מיוסרת, מבולבלת, השבויה בידיה האכזריות של גברת מוזה, ואיננה ממש אחראית על מעשיה. זוהי גם עבודה אידיאלית למי שאוהב לפתוח מעגלים ולסגור אותם באופן מיידי וחסר התחייבות לטווח ארוך, ולקבל על כל איור 1200 ₪. מספר המזל שלי.

 פעם הייתי מתלבטת כמה לבקש על איור בספר כזה או אחר. היום אני ישר אומרת 1200. שקל. יורו. דולר. הכל לפי העניין. זה מספר נחמד כזה. תודו.

החברות מתחילות להתעורר.

"בוקר טוב". מצייצת רחל וקולה קול כרית.

 "בוקר טוב". אומרת גם שרית. "אני עפה לשלוח אותם, אחר כך אתכן",

ובמקביל, ילד אחד קטן ויונתן מדשדש לכיוון המיטה שלי, ודורש שאעשה לו מקום.

"אני קמה בדיוק", אני מנדבת לו את כל הכרית.

"את לא ! אני רוצה להתכרבל איתך"!

"מאוחר. כבר שבע. אני הולכת להביא לך בגדים".

מחאות ויללות מכיוון המיטה. צלצולי- עירות מהטלפון.  ציפורים מצייצות בחוץ. בוקר טוב מירה. בוקר טוב רחל, בוקר טוב שרית. בוקר טוב א.

בוקר טוב לעוד יום נפלא של התמודדויות רגילות.

רק שימשיך כך ויהיה טוב.