בוא ניסע לטבריה

בוא ניסע לטבריה

כל הנסיעה הזו לטבריה התרחשה והייתה בגלל דודה שושנה,  שאמרה, שהיא ירדה שלושים קילו.

שלושים קילוגרם תמימים בלי לעשות שום ניתוח! רק תזונה. חצי שנה של תזונה נכונה קפדנית.

שוחחתי עם דודה  שושנה ארוכות.

“העניין הוא לא הרזון בכלל”, היא הסבירה לי. “העניין הוא לחלוטין ולגמרי בריאות. לגמרי ולחלוטין! את צריכה לחשוב על הבריאות שלך. בגילך!”

הפור נפל. היא לחצה על הנקודה הרגישה שלי. נקודת הגיל.

אני עושה את הדיאטה הזו!

אני נוסעת לטבריה ללמוד איך עושים את הדיאטה הזו!

מפה לשם רשמתי את התפריט, צקצקתי בלשוני נגד מחלת המאה העשרים ואחת הכוללת סוכר, השמנה ושבצים למיניהם, ו-קיבלתי הזמנה לסוף שבוע בצימר שלהם בטבריה.

“זה שאת רוצה תירוץ לנסוע לטבריה, אני מבין. אבל למה היא הזמינה אותך, ככה, לצימר?” התפעל ארי בטלפון כשסיפרתי לו.

שנים ניסינו להשיג הזמנה כזו. מה קרה הפעם?

“היא רוצה ללמד אותי איך עושים את הדיאטה הזו, נו”,

“נראה לך?” עשרים שנות נישואים עם אישה מאד, שינו לארי את  המחשבה, את הגישה ואת התקווה לחיים באופן כללי. “היא רוצה שנראה איך היא רזתה שלושים קילו”.

צודק.

אבל מה? בטוחתני שאם הייתם גרים בטבריה ויורדים שלושים קילו, גם הייתם ככה. רוצים שירושלים והמרכז יבואו לחזות בפלא.

על אף שזה בכלל לא עניין של רזון, אלא רק בריאותי.

**

יום שישי. 12:00 .

 אנחנו בכביש הבקעה, זוג הורים ושלשה ילדים, בדרך לטבריה.

לאריה, בעלי, אלוף נעוריי והנהג היחיד כשהוא בסביבה, יש כאב ראש.

 להילה בת השמונה עשרה יש טענות (למה באתי הייתי נשארת אצל בתיה. אוף למה באתי. באתי למה. באתיה.)

לחזקי בן השש עשרה, אין נוכחות כי הוא לא הגיע. שבת ראשונה של אלול , נשאר בישיבה.

לאליש בת העשר יש בחילות.

לנועם הקטן יש שאלות. (ירדן זה מסוכן? מזוכן זה ירדן אמא? ערבים זה ירדן, ירדן זה ערבים?)

ולי יש דה ז’ה וו חריף כל כך, שאני מתקשה לנשום.

“אם תפסיקו להתלונן”, אני אומרת להם, “אספר לכם על הנסיעות שנסעתי בכביש הזה בערך מאז שסללו אותו”.

*

כשהיינו ילדים היינו נוסעים מירושלים לטבריה בדיוק בכביש הזה. זה היה אנחנו וכביש הבקעה, החשוך מאד בלילה. תחושת משפחתיות חמימה של רק אנחנו בעולם על אי בודד.  גופי התאורה היחידים הם אורות רחוקים מאד מירדן, קומץ כוכבים ומשולש אור על הכביש.

כולם באוטו ישנים אחרי שבת ארוכה אצל סבתא, ואבא נוהג,  נוהג ושר, שר ונוהג, כדי לא להירדם,  אני ואימא שומרות עליו, שלא יירדם.

“איזה שיר טיפשי את בוחרת?” הוא היה מציע לי לבחור אחד מאוסף שירים היתוליים חסרי פשר, שאין אח ורע לטפשותם ולחוסר משמעותם, ובכל זאת, הם מלאי חן.

“השיר על זכריה בן עזרא”. ללא היסוס בכלל.

הוא מכחכח בגרונו, ומזמר :

“אני זכריה  בן עזרא/

ולחמי לחמא עניא/

וגר אני במעברה/

בדרך לנתניה.

ואי לי לי לי, ואי לי כדאי, ויל לילילי אין לי פנאי. וכשיבוא מלך המשיח…. לה לה לה”

השיר תמיד נקטע באמצע. כי רק עד שם הוא זוכר. אבא שלי תמיד שוכח את הסופים.

“עד כאן אני זוכר!” הוא היה אומר. “יאללה תבחרי שיר אחר”.

היינו צוחקות, אמא ואני, ובוחרות שיר. זה היה הרגע שלי ושל אבא ואמא לבד. לא היו לי הרבה רגעים כאלו בתור בכורה.

המכונית שועטת קדימה בכביש המתפתל.

“אתם מוכנים להירדם ולהשאיר לי את אבא ואמא לבד?” שואלת הילה, ונענית בשלילה.

אצלנו המרקם קצת שונה..

“תכף מגיעים”, מכריז אבא.

אנחנו חולפים על פני בית שאן הנורא (מי גר פה? גמלים? תהתה אליש, שפתחה לשניה חלון כדי לזרוק מסטיק,) מתמוגגים מהכינרת בעין גב- תכולה ויפה כראי.

“הולכים לכינרת?” שואל נועם,

אליש רוצה עוד סיפורי נוסטלגיה: “אמא, כשהיית קטנה היית הולכת לכינרת?”

“כן. מידי יום בחופש הגדול.. היינו הולכים לדוג דגים קטנים לסבתא שלי”.

“היא הייתה מבשלת אותם?”

“לא. אבל לא ידענו מזה. הם היו קטנים מידי. דגיגונים. אבל זה אף פעם לא הפריע לי לחשוב שאני זו שדגתי את הדג לארוחת הערב”. אני אומרת בהתפלאות אמיתית.

“היית טיפשה?” שואלת אליש בתמימות.

“לא. לא הייתי טיפשה. אבל הייתי אהם… נינוחה. סבתא שלי זכרונה לברכה, הייתה נותנת תחושה טובה כל כך, ש…ש.. שלא חשבתי יותר מידי.

“מה זאת אומרת?” תובעת הילה להבין.

“הייתי באה עם הדגים, חוזרת מהים כחוש ושזופה עם חיוך ענק ומביאה לה את הקופסה. לא היה לה לב לומר לי שהדגים האלו ישחו בחזרה את דרכם דרך הביוב לכינרת, והיא הייתה אומרת : “וואו איזה יופי! הערב נאכל דג מטוגן!”, ומשדרת כזו שמחה, שהמטרה, לשמח את סבתא, הושגה”

“אבל לא ראית שהדג המטוגן בצלחת יותר גדול?” אליש היא טיפוס פרקטי  מאד. היא לא קונה הבלים משום סוג. ולה זה לא היה קורה בחיים. גם אם הייתה בת חמש.

“לא”.

באמת לא ראיתי. הייתי עיוורת מאושר. עיוורת מטבריה.

“כבשן. כבשן”, אומר ארי, צועד עם המזוודה הבוהקת בשמש לכיוון הצימר.

“איזה צימר יפה”, מחוללת אליש ברחבי החדרים, קופצת על כל מיטה ובודקת את הפריכות והניחוח של כל סדין.

חצי שעה אחרי כן, אנחנו יושבים מול נוף הכינרת במרפסת.

לארי יש סוף סוף מנוחה.

הילה איכשהו מתרגלת לנוחות המקומית,

לאליש יש אושר על הפנים (יש פה סבונים קטנים)

לנועם יש שאלות (כמה עולה צימר? אולי נעשה אצלינו בבית צימר כזה עם גאקוזי? כמה עולה ג’אקוזי? )

לי יש געגועים לסבתאלה.

לטבריה יש את השמש הזו, הקופחת באופן הבלתי אפשרי, בקעתי, נחרץ

וכולנו יודעים את האמת. דודה שושנה לא צריכה שום דיאטה כדי לרזות שלושים קילו. מספיק חצי שנה בחום הטברייני הזה, והיא נמסה.