אשרי יולדתו – כח ההשפעה על הילד בקטנותו

דברי קודשו של מורינו ורבנו מרן ראש הישיבה

הגאון ראובן אלבז שליט"א

לחג הסוכות

אשרי יולדתו – כח ההשפעה על הילד בקטנותו

זכינו ברוך ה' לעבור את הימים הנוראים ונכנסים אנו לימי חדוה ושמחה של חג הסוכות וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ.. וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים ט"ז, יד-טו).

מורי ורבי ראש ישיבת "בית יוסף נוברהדוק", רבי בן ציון ברוק זצ"ל, מביא רעיון נפלא מאוד בעניין מצוות הקהל המתקיימת בחג הסוכות שבמוצאי שמיטה.

בתורה הקדושה נאמר (דברים לא, יב): הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף…לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אלוקיכם, מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית, עושים למלך בימה של עץ בעזרת המקדש והוא עומד ומקריא מתוך ספר התורה (סוטה מא ע"א).

משרשי המצווה כתב החינוך (מצווה תרי"ב) לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר "מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו", ותהיה התשובה "לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו", ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו.

כולם היו נקהלים ומתקצבים למעמד הנשגב הזה, אנשים נשים וטף, ויש אומרים שחיוב הבאת הקטנים כבר מגיל שלושים יום, "וזאת דרשת ר' אלעזר בן עזריה, אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן" (חגיגה ג ע"א).

ולכאורה לא מובן, אם אין תועלת לטף בביאתן מדוע ציותה התורה להביא אותם כדי ליתן שכר למביאיהן, וכי יש מצוה שיביאו אתם משאות שיהיה קשה להן ויקבלו על זה שכר?

אלא אפשר ללמוד מכך דבר עצום בחינוך הילדים, אפילו שהתינוק עדיין צעיר לימים ולא הגיע לגיל חינוך הוא קולט, שומע ומבין את הנעשה סביבו, ולכן ציוותה התורה להביא את התינוקות לבית המקדש לשמוע את דברי התורה כדי שיספג בנשמתו עניין שמיעת דברי התורה וכך כשיגדל ירגיש יותר קרבה לתורה. התינוק אפילו שעוד לא ראוי לחינוך, בכל זאת אם הוא נמצא במקום קדוש, ושואף ברוחו מאוירה דקדושה, זה משפיע על לבו ונפשו של הילד לטובה.

וזהו ששנינו באבות (פרק ב' משנה ח'), רבי יהושע בן חנינה, אשרי יולדתו, על שם שאמו גרמה לו שיהא חכם, שהיתה מחזרת על כל בתי מדרשות שבעירה ואומרת להם "בבקשה מכם בקשו רחמים על העובר הזה שבמעי שיהיה חכם, ומיום שנולד לא הוציאה אריסתו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באוזניו אלא דברי תורה (רבי עובדיה מברטנורא שם).

אשרי יולדתו, אוזניו קלטו דברי תורה, הנפש שלו ספגה את קדושת התורה והיא נתנה לו את האפשריות להיות חכם גדול בחכמת התורה.

נלמד מכאן עד כמה צריך להיזהר לשמור את צעירי הצאן מכל משמר לבל יראו וישמעו דברים שאינם לפי רוח התורה והמצוות, וקל וחומר שלא לקחתם למקומות שיש שם כל מיני מראות נגעים, ליצנות, לשון הרע ורכילות, צריך בזה זהירות רבה ועצומה, דברים אלו משפיעים על נפש התינוק אפילו בהיותו קטן לימים.

על פי היסוד הנ"ל נוכל להבין גם את הגמרא במסכת ברכות (י ע"א): דוד המלך דר בחמשה עולמות ואמר שירה, דר במעי אמו ואמר שירה, ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה, בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה' וְאַל תִּשְׁכְּחִי כָּל גְּמוּלָיו (תהילים קג, ב), ולכאורה לא מובן, על מה אמר שירה זו?

אלא אומרים רבותינו שדוד המלך לאחר שגדל התבונן על נפלאות ה' יתברך שקבע את מקום חיות המזון של התינוק ליד הלב שהוא מקום בינה, בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין (מנוסח פתח אליהו הנביא), בשונה משאר החיות והבהמות שמקור מזון התינוקות נמצא במקום טינופת, ובשעת אכילתם מסתכלים במקום מטונף, האדם אינו כן אלא בשעת אכילתו צופה ומביט בלב שהוא מקום בינה.

ולכאורה עדיין יש להקשות, ומה בכך אם יינק התינוק ויראה מקום טינופת, הרי קטן הוא ולא מבין דבר, אלא על פי המבואר לעיל הדבר מובן, התינוק קולט את כל המראות שרואה, אפילו בהיותו צעיר לימים, וכדי שיגדל הילד בקדושה וטהרה הפליא ה' חסדו עליו וקבע שמקום חיותו המזון שלו יהיה במקום בינה.

ובעניין הרושם הנחקק בילד מהדברים שרואה בימי ילדותו נספר:

הגרמנים הארורים, בכל מקום אשר דרכה כף רגליהם חיפשו אחר בתי כנסיות ומדרשות של היהודים כדי להוציא משם את הספרי תורה ולשרוף אותם בריש גלי לעיני כבל עם ועדה.

והנה בהגיעם אל אחת העיירות נכנסו לכל בתי הכנסיות שהיו בעיר, אספו את כל ספרי התורה והניחום בבימה גדולה ברחבת העיר כדי לעשות פולחן גדול מהדבר. הניחו עשרות ספרי תורה אחד על השני, וקשרו את ילדי היהודים אחד לשני מול ספרי התורה, כדי שיראו איך ששורפים את ספרי התורה שלהם, מזעזע.

בין הנוכחים במעמד נכח ראש הגסטפו ולצידו עמד ראש העיר שהיה יהודי שהתבולל מקטנותו ונישא לגויה והוליד ממנה ילדים גויים, ממש כגוי לכל דברים ללא דת ודין, ראשונה כובד ראש העיר לזרוק את ספר התורה למדורת האש, אך להפתעת הנוכחים סירב ראש העיר לזרוק תחילה את הספר תורה וביקש שיכבדו אדם אחר.

ראש הגסטפו שמע זאת וזעם בראש העיר: "לא, רק אתה תתכבד לזרוק תחילה את הספר של היהודים!"

ראש העיר לא נרתע ועמד איתן בעמדתו: "אני המחליט פה בעיר, אתם בסה"כ אורחים שלי ולא תקבעו לי, אני לא אזרוק את הספר תורה!"

לפתע סובבו את ראש העיר כמה שוטרים נאצים אכזריים בפקודת הגיסטפו ואמרו: "אין לך הרבה ברירות, או שתזרוק ראשון את הספר תורה לתוך מדורת האש, או שנזרוק אותך ראשון למדורה ואח"כ נזרוק את הספרים, הבחירה בידך..".

"אני לא זורק את הספר בשום פנים ואופן" ענה ראש העיר בעוז, "תזרקו אותי ראשון למדורה!".

כל הנוכחים במקום התפלאו פליאה רבה ועצומה, יהודי מתבולל הנשוי לגויה ורחוק מכל זיק של שמירת תורה ומצוות מוכן למסור נפשו למיתה ולא לזרוק את ספר התורה של היהודים לאש, כיצד יתכן כדבר הזה? מדוע הוא עושה זאת?

עמד ראש העיר ואמר: "דעו לכם, אני זוכר כשהייתי בגיל 4-5 נישקתי את הספר תורה ורקדו יחד אני ואבא וכל הקהל ביום שמחת תורה, המחזה הזה נחקק בליבי ולעולם לא אזרוק את ספר התורה הקדוש לכבשן האש, לעולם לא! אף אם אצטרך להיזרק במקומו לכבשן האש", ובאמת כך היה, לאחר שסיים את נאומו זרקו אותו הנאצים הארורים לכבשן האש ובכך מסר את נשמתו לבורא יתברך, הי"ו.

זו גדולת עם ישראל, ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מג ע"ב), אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת שֶׁשֱּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי (שיר השירים א, ו), אפילו שאתה רואה אותו חוטא והכל, אל תדאג, זה הכל חיצוני, אל תסתכל עליו במצב העכשוי בו הוא נמצא, אלא תסתכל עליו בצורה כזאת שאם יזכה לקבל עליו עול תורה ומצוות איך יקיים את המצוות בשמחה ובאהבה.

ומכללם של דברים נלמד עד כמה גדולה כחה של ראיה בגיל צעיר היכולה לגרום אפילו ליהודי מומר למסור נפשו למיתה כדי לא לעבור חלילה על מצוות התורה.