תסתכלו עלי בעיניים ותגידו לי רגע: נכון שפיזית אולי אתם מתבגרים, אבל באיזה שהוא מקום נפשית במקום להיות חזקים יותר – חלה סוג של הידרדרות? כאילו זרזיף קט של חולה מחלחל בסלעים הפנימיים…
לפעמים אני תוהה מה הקטע הזה שככל שאנחנו מתקרבים אל קו הסיום, במקום להיות מעוצבים רגשית, בוגרים באופן מובנה, אנחנו נהיים יותר ויותר נטולי כוחות להתמודד.
האם זה הגיל – הידרדרות טבעית של הכוחות? או שמא הפצעים הישנים שלנו, של כל אחד ואחד מאתנו, נפתחו כל כך הרבה פעמים כך שאין לנו כח. אין לנו כח יותר לסבול את הכאב הנורא הזה של מורסה שנגרסה שוב ושוב.
מה עושים?
אז קודם כל – כמו שאומר רבי נחמן מברסלב, קודם כל נגיד את האמת: אחר כך, ורק מתוך האמת הזו, נוכל להמשיך הלאה. האמת היא שלבד אנחנו לא יכולים.
ומה הלאה?
מסתבר שהקב"ה ברחמיו בנה את האדם באופן חברתי ושלח אל ממש מתחת לחוטמנו, פתרון: מעגל תמיכה נשיי.
מעגל תמיכה הוא לא רק בדיחה שגברים מספרים על נשים. מעגל תמיכה הוא כח שאין דומה לו כמעט ביכולת לתחזק את נפש האדם. כמו שמניין, תגידו לגברים הלועגים, הוא משהו שבא להעצים את התפילה כי יש כח של קבוצת אנשים, הילה שמועצמת ומוברת כשהם ביחד, ככה להבדיל, יש כח לקבוצת חברים/חברות, שמועצם פי כמה וכמה מסכום חלקיו האמיתי.
כלומר, אם אתן ארבע חברות, הכוח הוא לא אחד כפול ארבע אלא לפחות בחזקת ארבע. (שאין לי מושג, אישית, מה זה, כי זה היה השלב שבו המורה לחשבון, גברת תפוחי הצליחה להרדים אותי באופן של איבוד הכרה, אבל הכוונה ברורה)- הכח מועצם פי כמה וכמה.
אז איך יוצרים קבוצה?
פשוט משקיעים זמן. כמו שמשקיעים בדבר חשוב באמת. למה? כי אנחנו דואגות לעצמנו.
לא חושבות שזה לא חשוב, לא מסתפקות רק במשפחה. לא נכנסות ללופ השואב הזה של בית ילדים עבודה ומזניחות את השאר. למה? כי באופן אגואיסטי ביותר – הדבר הכי נכון לעשותו.
דומה שהיום בדור הווצאפ, זה לא קשה כל כך. כמה חברות מסוג מסוים עם תחומי עניין/ גיל מסוימים, והנה תמיכה יומיומית קלה להשגה וברת אוריין.
דא עקא, שכמו בכל מערכות יחסים, צריך להשקיע. התכתבויות לאורך היממה הן חביבות ונחמדות, אבל כדי שהכח יהיה אפקטיבי נצטרך להשקיע זמן: מפגשים, שיחות, אמת. אמת.
הכח של הביחד הזה הוא הרבה יותר ממה שאפשר לדמיין. אין כאב, אכזבה, מכה ואפילו מחלה שאי אפשר לנצח בעזרת אותן מילות עידוד וחיוך חמים של חברות.
אז אם חברות זה לא כסף, אז תגידו לי אתן, מה כן? לא סתם יש ביטוי הון אנושי. והוא לא קשור כלל לתעשייה.
מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה עד ראש השנה.
פעם אמרה לי אישה חכמה: גם האהבה שתקבלי השנה קצובה לך משנה לשנה. גם על זה צריך להתפלל!
אז בשם כל כוסות הקפה שבעולם, בשם כל המשברים הרגשיים שהולכים ונהיים כואבים עם הגיל, ובשם הטעם ההוא לחיים שנקרא מעגל משפחה וחברים, הבה נתפלל שתהיה לנו שנה טובה, עם תמיכה מקיר לקיר, והמון המון חוסן נפשי, לעבור את כל הדברים הקטנים והגדולים המרכיבים את היומיום שלנו בשנה הקרובה.