הילד שלא הפסיק להסתובב במעגלים

כפייתיות טורדנית, או בעגה המקצועית: o.c.d, היא תופעה מאמללת מאד את הסובלים ממנה. והיא גם מתבטאת באופנים שונים ורבים.

“כפייתיות” וגם “אובססיה” הן מילים המיועדות, לכאורה, לתיאורים משובבים על הדודה שולה, המטורפת אחרי ניקיון וסדר, שאינה מצליחה להירדם אם יש מזלג אחד שאינו רחוץ בכיור החלבי. דודה שולה שהחולצות והמגבות בארונות שלה מועמדות לפרס הסרגל הישר ביותר, שאפשר לאכול אצלה מהרצפה בלי שום הגזמה, שהספה שלה צריכה להיות בקו ישר הנראה רק לה, בין השטיח למרצפת השמאלית. דודה שולה המצחיקה הזאת, שכאשר היא יוצאת לנופש, הגרביים שלה חייבים להיות במגירה הימנית בדיוק כמו בבית.

מחשבות טורדניות, שאינן בשליטתם כלל, פולשות אל מוחם ומסתחררות בו, אינן מרפות ודורשות התנהגות מסוימת, הנתפסת אצל הצופה מהצד כהתנהגות טיפוסית של חולי נפש: טקסים מטקסים שונים ומשונים, לעיתים ארוכים. לעיתים מוזרים, ותמיד, אבל תמיד, מייגעים ומיותרים.

אבל!!אנשים מסודרים עד שאפשר להשתגע, אנשים שפנקסי הצ’קים שלהם הם מחזה משובב של כתיבה תמה ומאוזנת, מכונים על ידינו “כפייתיים” ומושכים אליהם חצי הומור.

 קורבנותיה הרבים של מחלת הOCD: הפרעות חרדה כפייתיות טורדניות – סובלים. מאד. הכפייתיות שלהם אינה נושא להתבדחות, לפחות לא בשבילם!

 אותן מחשבות טורדניות, שאינן בשליטתם כלל, פולשות אל מוחם ומסתחררות בו, אינן מרפות ודורשות התנהגות מסוימת, הנתפסת אצל הצופה מהצד כהתנהגות טיפוסית של חולי נפש: טקסים מטקסים שונים ומשונים, לעיתים ארוכים. לעיתים מוזרים, ותמיד, אבל תמיד, מייגעים ומיותרים.

מקורה של הפרעה חמורה זאת הוא במחשבות אבסורדיות, מביכות או מפחידות המתרוצצות בראש במעגל אין סופי וגורמות לבעליהן להיות מוכרחים לנהוג בצורה מסוימת, כמו למשל, להיכנס דרך הדלת ואז לחזור שתי פסיעות אחורנית, ושוב להיכנס, על רגל אחת. לספור עד עשר בין מילה למילה שהם קוראים, לשטוף את ידיהם אחרי שנגעו בדבר מה “מזוהם” ונושא חיידקים כמו כסף, מפתחות, ידית של דלת, או כל רעיון אחר שיעלה במוחם, ולחזור ולשטוף, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהן כבר יבשות, סדוקות, ואפילו מדממות. שני אחוזים מכל האוכלוסייה סובלים מהפרעות אלו. בירושלים, מסתבר, יש ארבעה עשר אלף אנשים שכאלו. בארצות הברית ארבעה מליון וחצי. עד לפני עשרים וחמש שנה, נכללה המחלה בין מחלות הנפש השונות. החרדות והפוביות היו מתפרשות כהתנהגות נוירוטית. אולם כיום יודעים שזוהי מחלה נוירולוגית בלבד. לא מחלת נפש אלא “מחלת מוח”, אם אפשר לקרוא לזה כך. כאשר מקור הבעיה הוא בראש, במחשבות. טיפול ביהביוריסטי-קוגניטיבי מחזיר תוך זמן קצר את המטופל לתפקוד תיקני.

ד”ר אברהם בן יוחנן, פסיכולוג רפואי, וד”ר פייגי סורוצקין, פסיכולוגית חינוכית, העובדים במכון “נתיבי לב”, הואילו לשוחח איתי על הבעיה, שהיא, לדבריהם, אחת הנפוצות שבעטיין פונים אליהם, ואשר לוקים בה ילדים ומבוגרים כאחת.

“חרדה ופחד הן בעברית מילים נרדפות”, מסביר ד”ר אברהם בן יוחנן, “אבל בכל זאת, בפסיכולוגיה, יש ביניהם הבדלים. פחד הוא אותה תחושה בלתי נעימה הנובעת מהיתקלותנו בסכנה או במצוקה ממשית:חיה מסוכנת, דאגה לילד שחזר הביתה הרבה אחרי הזמן, רעשים חשודים בקומה למטה המצביעים על אפשרות שגנב נכנס הביתה, חשש מאי נעימות הכרוכה בנזיפות מאת הבוס, כל אלו הם גורמים אמיתיים וממשיים לפחד.

“ואולם לחרדה יש פירוש אחר: חרדה היא פחד בלתי רציונילי מפני משהו שלמראית עין אין כל סיבה לפחד ממנו, פחד מוגזם ומופרך.

“אם אנחנו חוששים כאשר כלב בעל מראה מאיים עובר ברחוב, ועוברים למדרכה אחרת או קופצים על הגדר-אנחנו פוחדים. לעומת זאת, אם אנחנו רואים ילדה קטנה בתוך מכונית מחזיקה כלבלבון קטן עם סרט ורוד בזנב ואנחנו עושים את כל הפעולות האלו-אנחנו חרדים.

“עוד דוגמא: אם אנחנו שומעים רעשי התנפצות בחלון, יהיה זה אך טבעי ללכת ולבדוק, ותוך כדי כך להרגיש איך הלב הולם בפחד. אבל אם איננו שומעים רעש כלל, אבל בכל זאת הולכים כל רגע לחלון, לבדוק תוך חשש והלמות לב, הרי שזוהי חרדה.

“כאשר עולים במעלית שאינה תקינה, והיא חורקת ומתנדנדת הרי שכל אחד שנמצא בה רשאי לפחד, ואולם מי שנמנע מלהיכנס לכל מעלית, גם לכזו שתקינה, הרי שהוא חרד. פחד ממעליות הוא חרדה נפוצה הנקראת “קלסטרופוביה”- אחת מכמה וכמה סוגים של פוביות”