לפני כמה חודשים, לקראת סוף החורף, קיבלתי שיחת טלפון מבהילה מהמשגיח בישיבה של הבן שלי.
הוא סיפר לי שפתאום נודע לו שהבן שלי לא ישן בישיבה במשך שני לילות.
"איפה הוא כן ישן, אתה שואל?"
ובכן, לילה אחד הוא ישן על כיסא בכותל המערבי, ולילה שני… על ספסל ביער ירושלים!
התברר, כי הבן שלי חווה התעללות אכזרית מצד קבוצת חברים בפנימייה. הם ירדו לחייו בצורה זוועתית, והוא לא סיפר כלום לאף אחד. אך בלילה אחד, כשכבר לא היה יכול לסבול יותר – הוא פשוט הודיע שהוא הולך הביתה, וברח מהישיבה.
הביתה הוא לא הלך. הוא נסע לכותל, שם העביר לילה טרוף שינה בישיבה על כסא תחת קור ירושלמי עז.
למחרת בבוקר הוא חזר לישיבה כאילו כלום לא היה, ובלילה התכוון שוב לשחזר את מעשה ליל האתמול, בכותל המערבי.
אך כשהגיע לכותל בלילה ראה מרחוק מכר מהשכונה שלנו, ובאותו רגע הסתובב והסתלק מהמקום. את אותו לילה הוא העביר ביער ירושלים ליד צובה, בחושך מוחלט ותחת פחד אימים!
טראומת הלילה ביער שכנעה אותו שעדיף כבר לסבול מהחברים בישיבה מאשר להיות מסויט ולבד ביער חשוך.
כשנודע הסיפור למשגיח, מיהר לשתף אותי במה שקרה לבן שלי.
עוד באותו יום הגעתי לישיבה ויצאתי עם בני לטיול רגלי ולשיחה ארוכה, במהלכה סיפר לי על מה שקורה לו.
אודה ואתוודה. כמה שהצטערתי לשמוע את הסיפור הנוראי שלו, הוא גרם לי לשמחה קטנה ולצביטת גאווה בלב.
כשניסיתי להבין למה הוא לא שיתף אותי בדברים הקשים שעברו עליו, הוא אמר לי: "אבא, לא סיפרתי לך כלום, כי לא רציתי לגרום לך צער".
לא הייתי יכול להימלט מהמחשבה על הבן היקר והאוהב שלי, שכל מה שעמד לו בראש, הוא לא לצער את הוריו. איזה ילד צדיק יש לי, שמוכן לסבול עד כדי כך ובלבד לקיים בהידור מצוות כיבוד אב ואם, כמעשה דמא בן נתינה בשעתו.
במבט לאחור, אני נדהם מעצמי שהמילים שלו לא חבטו בי, לא עצרו אותי ולא הדליקו אצלי נורות אדומות מהבהבות… במקום זה שמחתי בחלקי ובילד המחונך והצדיק שלי.
**
פתאום, בבת אחת, חבטה בי התובנה, עד כמה אני אטום! עד כמה הילד שלי מרגיש מרוחק ממני!
אני ישן במיטה, על מזרון וכרית נוחה, תחת שמיכת פוך עבה, והבחור הצעיר שלי יושב בתוך מעיל, לופת בידיו הקפואות ספסל עץ קר ביער ענק, מפחד מהצללים ומהקולות שמסביב – ולרגע הוא לא מעלה בדעתו לפנות אלי, 'כדי שלא לגרום לי צער'!
ריבונו של עולם! הרי אני האבא של הילד הזה! ואם הילד הזה סובל, אני הרי סובל הרבה יותר! ואם הוא לא מספר לי את מה שעובר עליו – אני מתייסר עוד יותר!
והרי זה בדיוק התפקיד שלי כאבא, להיות בשבילו כשצריך, להיות לו אוזן קשבת, ולעזור לו בכל מצב!
ואם הבן שלי לא מרגיש את זה. אם הוא חושב שהוא יצער אותי בזה שאדע מה עובר עליו – זה הרי סימן מובהק שהוא מרגיש שבלב שלי אין מקום עבורו!
שהכרית שלי יותר חשובה לי מהספסל הקר שלו.
שהנוחות שלי יותר חשובה לי מהסבל שלו.
יומיים התהלכתי סהרורי.
לא סלחתי לעצמי שכל כך אטום הייתי.
ומה ששבר אותי יותר מהכל, זו המחשבה שהבן שלי סבל כל כך הרבה, בבדידות נוראה כל כך, ואני עוד הסתובבתי בתחושה טובה שהבן שלי מחונך וצדיק, ומהדר במצוות 'כיבוד אב'…
היום בבוקר קמתי, והחלטתי שאני לא יכול להמשיך ככה יותר.
בלי הרבה מחשבה הגעתי הבוקר לישיבה, קראתי לבן שלי ויצאתי אתו לשיחה.
בתוך הדברים, פשוט התיישבתי מולו, הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו את המילים הבאות:
אברהמי, אני רוצה שתדע, שכאבא מאוד קשה לי לדעת שהילד שלי סובל, אך הרבה יותר קשה לי לדעת שהילד שלי סובל והוא לבד…
גם אם קשה לאבא לשהות עם ילדו בבית-החולים ולראות אותו מתייסר, עוד יותר קשה לו לישון אז במיטה בבית ולדעת שהילד שלו סובל לבד.
אברהמי, אני פשוט מבקש ממך שתשתף אותי בכל מה שעובר עליך, גם דברים קשים שאתה בטוח שמאוד אצטער לשמוע אותם.
השתתקתי.
הבן שלי היה המום.
הוא לא שמע ממני אף פעם מילים כאלו, וברגע הראשון לא ידע איך להגיב
עכשיו, כשכבר הייתי מוכן להיות איתו בסבל שלו, ידעתי היטב לזהות למפרע עד כמה נשך שפתיים עד היום, עד כמה לא שיתף אותנו במה שעבר עליו, עד כמה הוא היה פשוט לבד, ועד כמה הבדידות הזו פצעה אותו.
ומהר מאוד התברר עד כמה.
לא עברה דקה תמימה, והסכר נפרץ.
הוא דיבר ללא הפוגה. במשך שעה ארוכה הוא סיפר על הכל, ואני רק ישבתי והקשבתי, והקשבתי, והקשבתי… ובתוך דקות ספורות הדמעות התחילו לזלוג על פניי, והצטרפו לבכי המטלטל שלו. לא היה שייך אחרת.
כל מה שחשבתי שאני יודע עליו, התגמד לעומת מה ששמעתי ממנו. לראשונה בחיי, רק אחרי שבאמת הייתי מוכן לשמוע, התוודעתי באמת למה שעובר עליו.
את התחושה שהיתה לשנינו בסוף השיחה – אני לא יכול לתאר לך במילים.
היתה שם פתיחות טהורה, הבנה אינסופית, קבלה מוחלטת, ואהבה גדולה מאוד.
היום בבוקר, אני והבן שלי פתחנו דף חדש בחיינו. דף חלק, טהור ופתוח.
הרב שובקס היקר, אני לא יודע עד איפה הגיע המייל שלך ומה זה עשה לאנשים.
אבל אני יכול לומר לך, שאת הבן שלי (ואת שאר הילדים שלי) – הוא הציל!
לא נשאר לי אלא לכעוס למה שלחת את המייל החשוב הזה רק עכשיו…
כמה מרטיט!
כמה מרגש לגלות מה קבלה אמיתית ופתיחות של הורים לילדים מסוגלות לחולל.