הילדה נכנסה הביתה מהקייטנה. היא מלאת חוויות ואירועים. היא רוצה לשוחח איתי, אמא שלה. שחזרה מיום סידורים עמוס וחייבת לדאוג לארוחת צהריים.
"אמא, את לא מבינה איזה צחוקים היה בקייטנה. עשינו מלחמת מים".
"באמת? איזה יופי".
"נועה שפכה עלי איזה בקבוק שלי ואני התחמקתי מבת שבע אבל שפכתי על יעלי ו…"
עייפות גדולה נופלת עלי. אין לי יכולת הקשבה כרגע. אין לי סבלנות. כל כך הייתי רוצה שתהיה לי. ואין.
אני חייבת ללכת לנוח צהריים. לבשל ,לנקות, כל דבר. רק לא להאזין עכשיו לפטפוטים.
חוסר סבלנות. תכונה פוגמת ופוגעת לנו ביחסים ובתקשורת עם הסביבה שלנו.
אנו על קוצים, או כועסים, מתעצבנים, מתפרצים ומגיבים בתוקפנות כשיש פער בין הקצב שלנו לקצב של מה שקורה סביבנו – אנשים או מצבים.
לא פשוט לפתח סבלנות. מדובר בסטייט אוף מיינד – במצב הנפשי שלנו. היכולת להשתהות, להכיל, לקבל ולהתמיד.
איך תוכלו לפתח סבלנות?
שבו עם עצמכם ובחנו את הסיטואציה שבחרתם להתמקד בה: מה הציפיות שלכם? מה אתם מאד רוצים שיקרה?
שאלו את עצמכם: האם הציפיות שלי הן ציפיות ריאליות? האם התגשמותם היא בשליטתי?
מאחר ואין לכם שליטה על האחר, הדרך היחידה לקצר את הסבל שלכם היא לקבל את המצב. הקושי לקבל את המצב נובע פעמים רבות מלחץ ומתח פנימי מתמשך.
מה יכולה להיות הדרך שלכם להרגיע את הנפש?
יש אנשים שכניסה למרחב פנימי של שקט עוזרת להם להוריד הילוך ויש כאלה שדווקא תנועה, ספורט ומוזיקה עושים את העבודה. הקושי לקבל את מה שיש, את הסביבה ואת האחר, משקף הרבה פעמים את חוסר הסבלנות וחוסר הקבלה שלנו את עצמנו.
עד כמה אנו לא מקבלים את המגבלות והחולשות של עצמנו ועסוקים בהאשמה עצמית ובביקורת אינסופית?
אדם חסר סבלנות הוא כמו אדם קצר נשימה. אין לו אויר לנשום כי הכול אצלו מכווץ. אדם שמקבל את עצמו כפי שהוא, מסוגל להכיל את האחר ביתר קלות ובלי מאמץ, גם אם האחר שונה ממנו. כשבפנים יש זרימה – יש יותר הכלה וקבלה של האחר.
מה אתם לא אוהבים בעצמכם ורוצים לשנות?
באיזה תחומים אתם מוצאים את עצמכם שוב ושוב מבקרים ומאשימים את עצמכם? איך חוסר הקבלה והביקורת שלכם כלפי עצמכם משפיעים על חייכם?
חוסר הסבלנות לעולם מסביבכם הוא תמרור שמזמין אתכם לעבודה על עצמכם. חוסר הסבלנות יוצא החוצה "במלוא הדרו" במיוחד ביחסים עם האנשים הקרובים לנו.
אמא של יוסי בן ה- 8 מספרת:
"כל יום, כשיונתן חוזר מבית הספר אני מרגישה איך חוסר השקט מתחיל להשתלט עלי. רק מלדמיין את התסריט הקבוע של הישיבה יחד איתו על שיעורי הבית מכניס אותי ללחץ. הוא כל כך איטי שאין לי סבלנות. הוא מתמרח, קם, סוגר את המחברת ופותח אותה, בוהה באוויר ולעתים סתם מספר בדיחה. עוד כמה זמן זה ייקח לו?? למי יש כוח? נו כבר.. שיסיים. ואז מתחילים לשבת יחד ושוב זה קורה.אני דוחקת, אני צועקת, אני כועסת ואין לי סבלנות!!!".
אם אתם יודעים שאתם מגיבים בחוסר סבלנות בסיטואציה מסוימת, למשל עם הילדים, שבו עם עצמכם והכינו את עצמכם לסיטואציה:
- מה בד"כ קורה לכם?
- מה גורם לכם להיות חסרי סבלנות?
- מה יעזור לכם להיות יותר סבלניים באותה סיטואציה ומה התנאים שיגבירו את הסבלנות?
- איזה אסטרטגיה כדאי לכם לפתח?
- האם הפער בין הקצב שלכם לקצב של ילדכם נובע מקושי כלשהו של הילד? הפרעת קשב, לקות למידה או קושי רגשי כלשהו?
- עד כמה קשה לכם לקבל את הקושי שלו? מה הקושי וההתמודדות מוציאים מכם?
כשיש לאדם מגבלה שניתן לראות בעיניים, קל לו יותר להתחבר אליה ולקבל אותה בהבנה.
כשהמגבלה או הקושי בלתי נראים, לעתים קשה לקבל אותם כפי שהם והם מעוררים אכזבה, תסכול וכעס.
נסו לראות את העולם דרך העיניים של הילד שלכם. סביר שהוא אינו מתנהג כך בכוונה להרגיז אתכם אלא זה נובע מהקצב שלו ומהקשיים שלו.
הרבה פעמים ההישגים של ילדינו הופכים להיות חשובים יותר ממערכת היחסים שלנו איתם.
בדקו שוב את מערכת הציפיות והאם היא ברת השגה או שסופה לתסכל אתכם.
במידה וזה המצב, החליטו לשנות את מערכת הציפיות לכזו שמקדמת – למשל, במקום לצפות שתסיימו את כל השיעורים של הילד, החליטו להציב מטרה שאינה ההספק אלא האווירה הטובה ביחד, היחסים עם הילד. להציב את ההרגשה הטובה כמטרה ולא כאמצעי.
לעתים שיתוף הקושי שלכם עם אדם אחר עשוי לסייע.
עצם השיחה מאווררת את התחושה ותאפשר לכם להיות יותר פנויים ומכילים.