פרשת תצוה תשעז

ברית כרותה לשפתים

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד (שמות כז, כ).

התורה הקדושה אינה פותחת במילים "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", או "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר", כרגילותה בשאר פרשיות התורה, אלא במילים "וְאַתָּה תְּצַוֶּה", כיון שבפרשה זו לא נזכר שמו של משה רבינו. וביאר הגר"א טעם הדבר, כיון שלעולם חלה פרשת תצווה סמוך לפטירתו והסתלקותו של משה רבינו (ז' באדר), ולכן שמו לא מוזכר בפרשה זו (ויש שרצו לבאר דבר זה באופן אחר, ובמקום אחר הארכנו בזה ואכמ"ל).

ישנם עוד כמה פרשיות שלא נזכר בהם שמותיו של משה רבינו, וסימנך "אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב, לב):

א'-  החומש הראשון בתורה והוא חומש בראשית שלא מוזכר בו שמו של משה רבינו.

ש'- פרשת ש'ופטים.

ר'-  פרשת ר'אה.

כ'-  פרשת כ'י תצא.

תב'- פרשת כי תב'וא.

ת'-  פרשת ת'צווה.

ועוד יש לרמוז בפרשת תצווה שהיא הפרשה העשרים במספרה בתורה, ומשה רבינו אמר להקב"ה לאחר שחטאו ישראל בעגל "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", מִסִּפְרְךָ– אותיות– מספר כ', מחני נא מספר כ', מפרשה העשרים במספרה בתורה,  הלא היא פרשת תצווה.

והגר"א רומז בזה עוד רמז נפלא, בכל מילה יש את החיצוניות שלה ואת הפנימיות והנסתר שבה. במילה "משה", האות מ' הוא הנגלה, ו-ם היא הנסתר.

האות ש' הוא הנגלה ואותיות-י"ן הנסתר.

האות ה' הוא הנגלה ואות-א' הנסתר.

נמצא שבמילה משה האותיות הנגלות הם מ-ש-ה, והאותיות הנסתרות הם מ-י-נ-א, שעולה בגימטריא מאה ואחד (101), כמניין מיכאל.

בפרשה הזו, פרשת תצווה יש מאה ואחד פסוקים, שזה הנסתר של משה רבינו. בנגלה אמנם לא מופיע משה רבינו בפרשה, אך בנסתר עדיין נשאר רמוז, זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי (מלאכי ג, כב).

וכל זה למה? כיוון שקללת צדיק אפילו על תנאי היא מתקיימת (מכות יא ע"א), משה רבינו אמר "מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ", ולכן נענש שלא נזכר שמו בפרשיות הרמוזות במילים "אשר כתבת".

ללמדנו, שלעולם לא ידבר האדם דבר רע על עצמו, אפילו שאין כוונתו שבאמת יקרה לו אותו דבר ח"ו, אלא תמיד ידבר רק דיבורים טובים. הקב"ה מדקדק מאוד בדיבורם של הצדיקים ובעקבות מילה קטנה של צדיק יכולים להיגרם דברים רבים.

בגמרא מסופרים סיפורים רבים הממחישים עד כמה צריך להיזהר בדיבור, ואחד מהם מסופר בגמרא במסכת כתובות (דף סב ע"ב) על רבי חייא חתנו של רבי ינאי, שהיה רגיל להגיע לביתו בכל ערב שבת, ערב שבת אחת התעכב והתאחר מלהגיע, אמר רבי ינאי, אם הוא היה חי הוא כבר היה מגיע, וכנראה שהוא נפטר, ומספרת הגמרא שבאותה שעה הכן הורע מזלו מחמת הדיבור ומת החתן, כִּשְׁגָגָה שֶׁיֹּצָא מִלִּפְנֵי הַשַּׁלִּיט (קהלת י, ה), ללמדך עד כמה צריך להיזהר האדם מדיבורו, ברית כרותה לשפתיים (וע"ע במסכת תענית יח ע"א).

ונספר עוד, רבי חיים עוזר גרודנסקי זצ"ל היה גדול הדור בדורו ורבה של וילנא, פעם אחת הגיע תלמיד חכם מעיר אחרת וסיפר לרב שכעת חזר מלויה של רב גדול שנפטר בעירם.

התעניין רבי חיים גרודנסקי ושאל מי הספיד את אותו רב, והשיב לו התלמיד חכם שרב פלוני ורב אלמוני הספידו, וכששאל אם המספיד הגדול של וילנא גם הספיד, השיב הרב שאכן הוא בא לעלות לבימת ההספדים אך לפתע היא נשברה, נפל המספיד הגדול ונשברה רגלו ופונה לבית החולים.

הזדעזע רבי חיים גרודנסקי ואמר, לפני עשרים וחמש שנה המספיד הגדול והנפטר באו לדין תורה, הם היו חברים וידידים טובים אך פרץ ביניהם וויכוח ובאו להתדיין, תוך כדי הוויכוח התרגז המספיד הגדול ואמר, אם ככה אתה אומר אני לא אספיד אותך…עברו עשרים וחמש שנה, אך ברית כרותה לשפתיים ועל אף שרצה להספידו לא הצליח.

ללמדך עד כמה צריכים אנו להיזהר בדיבורנו.

יהי רצון שנזכה לשים לפינו מחסום בעת שצריך, ובזכות כך נזכה בקרוב לישועת ישראל השלימה, בבניין בית המקדש ובגאולת ישראל השלימה, אמן.