פיקח מי שלוקח
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (שמות כה, ב).
התורה הקדושה מגדירה את הנתינה למשכן העדות בלשון לקיחה, "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", אע"פ שלכאורה היה יותר נכון לומר לשון "ויתנו", אלא באה התורה ללמדנו בכך יסוד גדול- לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ (תהילים כד, א), הכל שייך לה' יתברך ולא שייך לתת לו דבר, לִי הַכֶּסֶף וְלִי הַזָּהָב נְאֻם ה' (חגי ב, ח), האדם שנותן-הוא בעצם הלוקח האמיתי!
התרגום מפרש "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"- וְיַפְרְשׁוּן קֳדָמַי (יפרישו לפני), התרומה היא אינה נתינה שנותן האדם לה' יתברך אלא הפרשה שמפריש מכספו ושם בצד וכדרך שמפריש ממשכורתו החודשית לגמלאות ולביטוחים, האדם לא נותן כלום מעצמו, ההפרשה הזו היא כולה שלו, זה מה שנשאר איתו לעד ולעולמי עולמים, לנצח נצחים. צריכים אנו להשריש זאת בליבנו ולקבוע בנפשנו שהנתינה שנותנים זו לא נתינה אלא לקיחה, לקיחה נצחית שתישאר עם האדם לעד.
כל שאר הקניינים שקונה האדם בזה העולם הינם קניינים חולפים ועוברים, מה שלוקח איתו האדם באמת אלו התרומות והצדקות שנתן, המצוות המעשים הטובים והחסדים שעשה, ולימוד התורה שלמד, וכפי ששנינו באבות (פ"ו מ"ט) בשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד, שנאמר (משלי ו, כב) בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ.
מסופר על אחד מהעשירים הגדולים (יש מייחסים זאת לאחד מראשי משפחת רייכמן הידועים בעושרם ובידם הנדיבה להחזקת התורה ועזרתם לכל דבר שבקדושה) שלפני שנפטר הודיע לבניו שהוא משאיר להם שתי צוואות, את הראשונה יפתחו מיד לאחר שיפטר, ואת השנייה יפתחו לאחר הקבורה.
לאחר שנפטר פתחו את הצוואה הראשונה בה היה כתוב שהוא מבקש שיקברו אותו עם גרביים, הבנים ניסו לקיים צוואת אביהם (כפי שנפסק בשו"ע חו"מ סימן רנ"ב ס"ב שמצווה לקיים דברי המת), אך החברה קדישא לא הסכימה בשום פנים ואופן ולא נתנה להכניס דבר מה עם גופת הנפטר, מלבד התכריכים המכסים אותו.
הבנים היו נחושים לקיים צוואת אביהם והחליטו ללכת לדין תורה, האב"ד דן בעניין ולאחר עיון מעמיק הצדיק את החברא קדישא שלא אפשרו לקבור את האבא עם הגרביים, הבנים שמעו לפסק הרב וקברו את אביהם ללא הגרביים.
והנה לאחר שקברו את אביהם התאספו הבנים בביתם ופתחו את הצוואה השניה של אביהם ובה היה כתוב:
"אשריכם בני, רציתי לבדוק אתכם האם תשמעו לקול החכמים תעשו כהוראתם ותלכו בדרכם, ועוד רציתי להורות לכם ששום דבר לא הולך עם האדם לעולם הבא, אפילו יהיה העשיר הגדול ביותר, הוא לא יוכל לקחת עמו זוג גרביים פשוטות, רק תורה מצוות ומעשים טובים מתלווים עם האדם, העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות פ"ד מט"ז).
לכן בני, תמשיכו להגדיל חסדים ולהרבות תורה בישראל, פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד (תהילים קיב, ט), זה מה שישאר איתכם וילווה אתכם לעולם הנצח, "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה"- אתם לוקחים ולא הנותנים".
האדמו"ר הקדוש "בעל התניא"- הגאון רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א, הלך באחד מן הימים לגבות מאחד מעשירי עירו סכום כסף גדול מאוד.
העשיר שהיה בעל אמונה חזקה נענה מיד לבקשת רבו ולא ערער על כך, על אף הקושי בהוצאת כסום כסף כה גדול.
לאחר שנתן את הסכום הגדול אמר לו הרב: דע לך, טיפש מי שנותן, פיקח מי שלוקח!
העשיר לא הבין זאת ונפגע בחושבו שלא עשה כהוגן שנתן לרב סכום כסף כה גדול, ושאל את הרב בתמימות "מה הייתי צריך לעשות כבוד הרב?"
המשיך הרב והסביר לו בחיוך: "אתה פיקח, כיון שאתה יודע שאתה לוקח, הפיקח יודע שהוא לוקח ולא נותן, טיפש מי שנותן וחושב שהוא נותן".
"אל תחשוב שאתה הנותן, אם לא תיתן, מישהו אחר יבוא במקומך, כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב (תהילים צד, יד), ה' יתברך ידאג שיבוא תורם ונדיב לב אחר, אך אם נפלה בחלקך הזכות לתרום צריך אתה לשמוח, כיון שהמקבל הגדול-הוא אתה!"
רבותינו מביאים במדרש (תנחומא ראה י', הובא בתוספות תענית ט ע"א ד"ה עשר) מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה קטנה המוציאה בכל שנה ושנה אלף מידות, היינו, אלף שקי תבואה משובחת, והיו כולם משתוממים ולא מבינים כיצד שדה קטנה זו מצליחה להוציא כמות כה גדולה של תבואה.
לפני פטירתו מן העולם קרא לבנו ממשיך דרכו ואמר לו: "בני, אני מוריש לך דבר שבעזרתו תוכל לחיות בצורה הטובה ביותר, ואתה, ראה נא בני, זו השדה אינה יכולה להוציא כמות גדולה של תבואה, ואם כן כיצד היא מתברכת ומוציאה אלף שקי תבואה, אתה יודע מהו סוד ההצלחה?
מיד לאחר שאני קוצר את השדה אני נותן את התרומה לכהן- 25 שקים (עין יפה אחת מארבעים-מסכת תרומות פ"ד מ"ג), לאחר מכן אני מפריש מעשר לוי- 100 שקים, ולבסוף אני מחלק 100 שקים לעניים-מעשר עני. בזכות המעשרות שאני נותן ה' יתברך מברך את השדה שתוציא כמות תבואה כנגד כל הציפיות והסיכויים.
לכן בני, תשמור את הסגולה הזאת של המעשרות, והיא תביא לך את הברכה והטובה".
נפטר האבא וירש הבן את השדה, בשנה הראשונה נתן את כל המעשרות כפי שציווהו אביו, אך דבר זה כאב וכרסם בלבו שצריך ליתן "כל כך הרבה מעשרות", ולכן החליט לשנה הבאה להפחית מסך המעשרות וניחם את עצמו באומרו שהלוי ישמח גם אם יקבל 20 שקים ולא חייב לתת לו 100, וכן הכהן יסתפק ויהיה מרוצה גם ב-5 שקים.. וכך התחיל להפחית ולהפחית מהמעשרות, וככל שהפחית נתמעטה השדה והוציאה מעט פירות, עד שהוציאה לו בסה"כ את סך המעשרות שהיה צריך לתת.
שמעו זאת קרוביו ובאו לפניו מלובשים בבגדי חג ושמחים, ואמרו: "מזל טוב, שמענו שהפכת להיות כהן".
התפלא אותו אדם ושאל: "כהן? הרי רק מי שנולד מזרע אהרון יכול להיות כהן, וכיצד אתם אומרים עלי כך?"
"שמענו עליך שקיבלת את המעשר שהיית צריך לתת לכהן.. הקב"ה בירך את שדך שתוציא אלף שקים כדי שתוכל להפריש לתרום ולתת בשפע, תהיה בעל הבית ותיתן את התרומה, אך לא השכלת לעשות זאת, מיעטת מהמעשרות ולכן לקח ה' יתברך בחזרה את הבעלות על השדה ונתן לך את החלק שמגיע לכהן.."
וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה- אדם שמפריש מכספו לצדקות ומעשים טובים, הוא לא הנותן אלא הלוקח, לוקח לעצמו שפע טובה וברכה בעולם הזה ובבא ומברכו הקב"ה ומוסיף לו שפע והצלחה כהנה וכהנה (יעוי' במסכת כתובות דף סו ע"ב ובפירוש רש"י שם על אומרם ז"ל "מֵלָח ממון, חַסֵר").
וכבר נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סימן רמ"ז ס"ב) לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה, שנאמר: וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם (ישעיה לב, יז). ובאמת שכך אפשר לראות בחוש, נדיבי עם שנותנים ביד רחבה זוכים להמשיך ולתת לאורך ימים ושנים, ואילו אנשים שיש להם ולא נותנים לבסוף נופלים, וזהו שאמר דוד המלך בתהילים (קיב, ג) "הוֹן וָעֹשֶׁר בְּבֵיתוֹ וְצִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד" (תהילים קיב, ג)- אדם שמפריש מכספו לצדקה וחסד ה' יתברך נותן לו עוד ועוד כדי שיוכל להמשיך במעשי צדקותיו (יעוי' שם בפירוש המלבי"ם), יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד (משלי יא, כד).
יהי רצון שנזכה תמיד שיהיה חלקנו מן הנותנים, נרבה חסדים בעם ישראל באהבה ואחווה שלום ורעות ונראה בקרוב בקרוב בנחמת ציון ברחמים, אמן.
