פרשת ויצא תשעז

בכח התפילה לשנות את הטבע

"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה" (בראשית כט, יז).

רבותינו שואלים (בבא בתרא קכג ע"א) מה התכוונה התורה באומרה "וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת", אם הכוונה רכות ממש (נוטפות דמעה – רש"י שם), אפשר בגנות בהמה לא דיבר הכתוב, ובגנות צדיקים דיבר?

נסביר, בפרשת נח האריכה התורה בדיבור וכתבה וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֵינֶנָּה טְהֹרָה (בראשית ז, ח), ולא אמרה "ומן הבהמה הטמאה", כדי לא להזכיר בגנות בהמה, ואם כן וכי יעלה על הדעת שתדבר התורה בגנות הצדקת שהייתה נביאה וזכתה להיות אחת מארבע האימהות הקדושות וממייסדות האומה היהודית, שזכתה להיות אמם של רוב השבטים ובניהם שבט כהונה לויה ומלכות, וכי יכול להיות שהתורה הקדושה תדבר בגנות לאה ותאמר שעיניה רכות ונוטפות דמעה?

אלא מתרצת הגמרא שהתורה באה להגיד בשבחה של לאה אמנו: הבריות היו רגילים לומר "שני בנים לרבקה ושתי בנות ללבן אחיה, הגדולה לגדול והקטנה לקטן", כך סיכמו במשפחה, לאה לעשו ורחל הקטנה ליעקב. לאה הצדקת רצתה לדעת מי זה השידוך שלה והייתה יוצאת ושואלת את האנשים שהגיעו מארץ כנען אם שמעו על יצחק בנו של אברהם.

"בוודאי", היו עונים לה, "מי לא מכיר? וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים.. (בראשית כו, יב), עולה תמימה, קודש קודשים, כולם מכירים אותו.

"האם יש לו ילדים?" שאלה לאה.

"כן", נולדו לו שני בנים מרבקה, אחד גדול ואחד קטן".

"מה מעשיו של הגדול?" שאלה לאה.

"יאבד זכרו מן העולם.. רשע מרושע, מלסטם את הבריות, מתקוטט עם כל אדם גוזל וחומס, נכנס לשדות וחושב שכל העולם שלו, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב (משלי י, ז)".

הייתה שומעת זאת לאה ונחרדת על ליבה, "ואיך מעשיו של הקטן?" המשיכה לשאול.

"בלי עין הרע, משהו מיוחד מסוגו, בעל מתיקות ועדינות נפש שאין כדוגמתה, בעל מידות תרומיות ודרך ארץ, יושב ועוסק בתורה יומם ולילה, וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), ידען בכל תחומי החיים ואפשר לקבל ממנו עצה ותושיה.

לאחר תקופה קצרה שוב יצאה לאה ושאלה את האנשים המגיעים מארץ כנען אודות עשיו, אולי חזר בתשובה ושינה מידותיו ודרכיו, אך עשיו נשאר באותה דרך קלוקלת.

חזרה לאה לביתה והתחילה לפרוץ בבכי ולומר תיקון לאה ותיקון רחל, בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ (איכה א, ב), לאיזה גורל נפלה, איזה חתן מיועד לה, אוי ואבוי, איך תצליח להקים משפחה מפוארה על אדני התורה והיראה עם חתן כזה? "ריבונו של עולם תציל אותי ממנו", הייתה בוכה לאה עד שנשרו ריסי עיניה מרוב בכי.

אולם "וְרָחֵל הָיְתָה יְפַת תֹּאַר וִיפַת מַרְאֶה", רחל לא הייתה צריכה לבכות כיון שידעה שעתידה להתחתן עם יעקב הצדיק והקדוש, אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), בעל המידות הטובות ואצילות הנפש הגבוהה.

ומוסר השכל גדול נוכל ללמוד מפרשה זו-  עד כמה גדול כחה של התפילה עד כדי כך שמשנה את כל הטבע!

לרחל אמנו היה כביכול 'תעודת ביטוח' וראתה ברוח קודשה שעתידה להתחתן עם יעקב. אך לאה אמנו בכתה והתפללה לה', והקב"ה קיבל את תפילה וזכתה להתחתן ראשונה עם יעקב אבינו! וזהו שנאמר בהמשך הפרשה "וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה" (בראשית כט, לא), אל תקרי "כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה" אלא כי שנואים מעשיו של עשיו בעיניה (בבא בתרא שם, הובא ברש"י).

בגלל שהיו שנואים מעשה עשיו בעיניה והייתה מתפללת מקירות ליבה לה' יתברך שלא תצטרך להתחתן עמו, ובמקום להוליד חלילה עמלקים לעולם מעשו, זכתה להיפקד תחילה ושיצאו ממני ששה שבטים קדושים מיעקב, ובניהם שבט כהונה לויה ומלכות.

עד כמה גדול כחה של התפילה! לעולם אין לאדם לייאש עצמו מהתפילה, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם לא ימנע עצמו מן הרחמים (ברכות י ע"א), כח התפילה גדול מאוד ועלינו לנצלנו וכפי שכותב החזו"א באחד מאגרותיו (ח"א סימן ב') התפילה היא מטה עוז ביד כל אדם וככל שישים האדם מבטחו בו יתברך כן יעלה וכן יצליח.

♦♦♦♦

ורמז רמזו בזה רבותינו (ברכות כו ע"א) בפסוק "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ" (בראשית כח, יא), אין פגיעה אלא לשון תפילה, מלמד שתיקן יעקב אבינו תפילת ערבית.

יעקב אבינו תיקן את תפילתו בערב, ללמדנו שאפילו אם רואה האדם שהכל חשוך כמו הלילה ואין יותר מה לעשות, הרופאים אומרים שאין ברירה וכדו', אסור לו להשלים עם המצב אלא להתפלל מעומק הלב, והתפילה תועיל. תפילה מעומק הלב מועילה בכל מצב ומשנה את הטבע!

והראיה מלאה אמנו שעל פי טבע הייתה צריכה להתחתן עם עשיו, הגדולה לגדול, אך בכח תפילותיה שינתה את הטבע וזכתה להתחתן עם יעקב אבינו ולהיות חלק ניכר וחשוב מהקמת בית ישראל!

יהי רצון שה' יתברך יקבל תפילותינו ברחמים ונזכה בקרוב לגאולת ישראל השלימה, אמן.

.

הילולת רבי חיים דב מאיר רובמן זצ"ל

אישיות מופתית

השבוע (יום שלישי, ו' כסלו) חל יום הילולתו של מורי ורבי ראש ישיבת "תפארת ישראל" הרב הגאון רבי חיים דב מאיר רובמן זצ"ל מחבר הספר "זכרון מאיר". זכיתי להיות אצל כבן בית, ממש כך, בן בית. הרב היה כל  כלו חינוך, הדרכה, והכל בצורה נפלאה, באצילות מיוחדת שאפיינה את אישיותו.

הוא היה אישיות מיוחדת במינה, מופלג באצילות שהייתה לשם דבר. כל כולו היה מוסר והנהגה, מסביר פנים לכל אדם וחביב מאוד על התלמידים. ומצד שני קיים הרב גם את מאמר חז"ל (כתובות קג ע"ב) זרוק מרה בתלמידים, אבל הכל באצילות למופת.

הנאה מיוחדת הייתה לתלמידים לשהות בקרבתו, הנאה של ממש. היה מרבה לספר סיפורים ולמשוך את לב התלמידים לתורה ויראת שמים. היה סבלן גדול, וכשהוצרך להוכיח עשה זאת ברמז, שזר את דברי התוכחה ברמז בשיחה השבועית, ולעולם לא בצורה ישירה. כמו כן, לעולם לא גירש תלמיד מהישיבה.

הרב אהב את התלמידים אהבת נפש, קשור היה אליהם, משמחם ומהנה אותם בכל עת מצוא. בראש חודש היה מביא 2-3 בקבוקי יין, נכנס לחדר האוכל, ומחלק לתלמידים, לכל תלמיד כוסית יין ומאחל לחיים..לחיים…כך שימח את התלמידים והחדיר בהם את אווירת ראש חודש.

את שמחת פורים במחיצתו אי אפשר לשכוח, הרב היה משתעשע איתנו, וכולנו היינו שמחים וצוהלים סביבו.

♦♦♦♦

שלוחו של אדם כמותו

ראש הישיבה הרב רובמן זצ"ל היה מלמדנו אורחות חיים, בהנהגותיו הישרות יום-יום.

פעם אחת פנה אלי הרב ואמר לי, "תלמידי היקר, מה שאפשר לעשות לבד אין לעשות על ידי שליח!" ומעשה שהיה כך היה, פעם נכנס הרב לחדר להדליק את האור, והאור לא נדלק, המנורה יצאה מכלל שימוש והיה צורך להחליפה. הלך הרב למחסן והביא משם מנורה, לקח שרפרף ובקש ממני להחזיקו והוא עלה להחליף את המנורה. אמרתי לרב: "אני יכול.. אני עולה.. ולא על הרב לעשותה". ענה לי הרב: "לא ולא, אני עולה! אני מחליף! ועוד אסביר לך את כוונתי".

לאחר מכן פנה אלי הרב ואמר, קימא לן בגמרא (קידושין מג ע"א) שלוחו של אדם כמותו, פעולה שעושה השליח הרי כאלו שעשאה המשלח. אבל אני – אומר הרב – דורש את דבריהם כך "שלוחו של אדם" כשאדם עושה שליח ואינו עושה הדבר בעצמו "כמותו" מלשון מת כאלו הוא מת, הוא אינו יודע מה עשה השני, ואיך עשה, ולכן למד אורחות חיים, כל מה שביכלתך לעשות עשה זאת בעצמך!

♦♦♦♦

זריזות אמיתית

דוד המלך אומר בתהילים (קיט, ס) חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ, ודקדק הרב בכפילות הלשון שאומר "חשתי", כלומר הזדרזתי, ושוב ממשיך ואומר "ולא התמהמהתי", למה לי .

אמר לנו ראש הישיבה הרב רובמן זצ"ל בשיחה, ראיתי תלמיד רץ וממהר להגיע לשיעור, דקות ספורות לפני השעה תשע, רץ.. רץ.. ואני עוצר אותו ושואל, מדוע אתה רץ? וכי זה מעשה של זריזות, לא ולא, שהרי מדוע לא הזדרזת בזמן, מדוע התמהמהת לפני כן, אין בריצה זו זריזות אחרי שקדמה לה התמהמהות.

אבל דוד המלך אומר, חשתי כלומר הזדרזתי, ולא התמהמהתי, שאצל דוד המלך היה זו זריזות אמתית, ולא שהתמהמה והצטרך אחר כך לרוץ, אלא חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי!

יהי רצון שזכות הצדיק תעמוד לנו שנזכה בקרוב בקרוב לראות בגאולה השלימה בביאת משיח צדקנו ובבניין בית המקדש, אמן