באמונת חכמים
הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם.. וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם (בראשית מט, ב-כ"ח).
בסוף הפרשה התורה הקדושה מאריכה לפרט את הברכות שבירך יעקב אבינו לכל אחד מבניו, ומסר גדול מסרה לנו התורה שעלינו לדעת ולהאמין בברכת הצדיק שתעשה את הרושם. בארבעים ושמונה דברים התורה נקנית, ואחד מהם זה באמונת חכמים (אבות פ"ו מ"ה), דהיינו שיאמין לחכמים בחכמת התורה, אפילו לא ישיגם בשכלו (תפארת ישראל שם), וזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו (לשון החינוך מצווה תצ"ה), הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם (משלי יג, כ), אדם שהולך עם החכמים זוכה לברכה וסייעתא דשמייא בכל מעשיו ודרכיו.
מסופר על הגאון מוילנא שבחג הסוכות היה רגיל ללמוד בסוכתו ואנשי עירו היו מגיעים אליו מקיימים מצוות הקבלת פני רבו ברגל ומברכים אותו בברכת "חג שמח", והרב היה תמיד מקבל כל אדם בסבר פנים יפות באהבה ובידידות.
פעם אחת היה הגר"א עסוק וטרוד מאד בלימודו עד כדי כך שלא שם לב לאחד האנשים שבאו לקדם את פניו, אותו אדם נפגע וחשב שהגר"א מקפיד עליו וביקש מאחד מבני ביתו של הגר"א לשאול אם חלילה וחס פגע או הזיק לרב ולכן לא מתייחס אליו.
ניגש אחד מקרובי המשפחה אל הרב ושאלו אם מקפיד על פלוני, "חס ושלום", ענה הגר"א, "מדוע אקפיד עליו? פשוט הייתי עסוק וטרוד בסוגיה חמורה ולא שמתי לב אליו", ביקש הגר"א להזמין את אותו אדם, התנצל בפניו ובירכו שיחיה עד גיל 100 שנה.
שמח אותו אדם שמחה גדולה ועצומה ועשה מסיבה גדולה בביתו, "עשיתי תעודת ביטוח חיים עד גיל 100 שנה", טען בשמחה בפני כל קרוביו.
כולם התענינו ושאלו בסקרנות באיזה חברת ביטוח הוא חתם, אולי הם יעשו גם.
"בחברת הביטוח של הגאון מוילנא", ענה להם אותו אדם בשמחה, "ברכותיו אינם שוות ריקם".
ובאמת אותו אדם זכה להאריך ימים וכשהגיע לגיל 98 שנים פחות חודשיים חלה ונפל למשכב על מיטתו, כל ימיו הוא לא הסכים לבני ביתו להזמין לו רופא בטענה שהגר"א בירכו לאריכות ימים בבריאות איתנה, ואף הפעם לא השתכנע להפצרות בני ביתו ולא הסכים שרופא יראה אותו, "נשארו לי עוד שנתיים וחודשיים לחיות, אל תדאגו, יש לי תעודת ביטוח מהגר"א ואני מאמין בה באמונה שלימה שהיא תתקיים", טען האבא לבני ביתו המודאגים.
לאחר כמה ימים התרפא אותו אדם מחוליו וחזר להתהלך כבריא, וביום לידתו בגיל מאה שנה בדיוק נפטר בשיבה טובה כפי שבירכו הגר"א.
וכעין זה מסופר על הגאון רבי אליהו לופיאן ע"ה, תלמידו של החפץ חיים ומשגיחה הרוחני של ישיבת "כפר חסידים" (הנקראת בשם "כנסת חזקיהו"), כשהיה הרב קרוב לגיל שמונים שנה התבקש מפי הגאון הרב שמעונוביץ, ראש ישיבת כפר חסידים להתמנות כמשגיח הרוחני של הישיבה הגדולה והמפוארת.
רבי אליהו לופיאן לא ידע אם לקבל את ההצעה, כיון שמשרה זו דורשת מאמץ רב, טיפול אישי וחשיבה על כל בחור ובחור כיצד אפשר להועיל ולשפר אותו בלימוד התורה ובמידות הטובות, דבר זה דורש מהרב להיות כל הזמן במתח, "מה עם הבחור הזה, מדוע הוא לא הגיע לתפילה כבר כמה ימים, אולי חס ושלום הוא קצת נחלש, אולי היראת שמים שלו חס ושלום קצת נפגמה?" אלו המחשבות שצריכות תמיד לעבור בראשו של הרב ולשם כך צריך הרבה קור רוח וסבלנות.
ניגש רבי אליהו לופיאן לפני הגאון החזון איש והציעה בפניו את התלבטותו, השיב לו החזו"א בדברי דוד המלך ע"ה בתהילים (צב, ט"ו-ט"ז) עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ: לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה', הקב"ה שומר את הצדיקים דשנים ורעננים כדי שיוכלו להגיד כי ישר ה', למסור שיחות מוסריות לתלמידים ולחזקם בתורה ויראת שמים, "תקבל את ההצעה ואל תפחד, אין לך מה לדאוג!" פסק החזון איש.