ישראל מאמינים בני מאמינים
"וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בא-ל שד-י וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם" (שמות ו, ג).
בפרשה הקודמת שלח הקב"ה את משה רבינו שיגאל את ישראל, השיב משה לה' ואמר, וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי (שמות ד, א), משה רבינו לא היה אדם מנותק מהמציאות שאינו מבין את העם, אלא הכיר וידע את ישראל היטב, וסבר שהם לא יאמינו לו.
השיב הקב"ה וענה לו דבר נורא, "אתה אומר והן לא יאמינו? ואני אומר ישראל מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין" (שבת צז ע"א). בגלל שאמרת דבר זה- יקרא עליך שלא האמנת, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי (במדבר כ, יב), באותו מטבע שמשה רבינו אמר להקב"ה וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי, כך השיב לו הקב"ה יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, אתה אין סופך להאמין, אך ישראל מאמינים בני מאמינים, וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ד, לא), כולם האמינו!
ולמדנו מכאן מסר גדול, משה רבינו מסתכל על ישראל ורואה אותם עובדי עבודה זרה וכישופים, רחוקים מכל דת ודין, רחוקים מאמונה וביטחון, ולכן סבר שלא יאמינו לו. אך האמת אינה כך, ישראל מאמינים בני מאמינים, זאת אומרת שגם כשרואים שלכאורה אין בהם אמונה ו"חבל על הזמן, המאמץ וההשקעה" הם לא יאמינו – זו טעות, עם ישראל הם בני אדם שמקבלים, והאמונה הצרופה טמונה בליבם!
וגם אם כעת הם רחוקים משמירת תורה ומצוות, מ"מ לאחר שמדברים איתם מעט דברי אמונה וחיזוק הם מתלהבים ונהפכים להיות שלהבת של קדושה וטהרה, וַיַּאֲמֵן הָעָם, ישראל מאמינים בני מאמינים!
♦♦♦♦
לפעמים כשרוצים ליזום מעשים לפיתוח התורה המצוות והמעשים הטובים בעם ישראל וקירוב ליבות ישראל לאביהם שבשמים, עולות מחשבות שדבר זה לא יועיל, "הכל הלך ונאבד, חבל על הזמן, אין מה לדבר".
אך זה לא נכון, ישראל מאמינים בני מאמינים, עלינו לעשות כל שביכולתנו וה' יתברך ישלח עזרנו מקודש ויראה לנו שגם דברים שלא יתכן במציאות שיתקיימו, יהיו, וזאת מפני שהאמונה הצרופה טמונה בליבות ישראל, ועלינו רק לעורר אותה!
♦♦♦♦
הצדיק רבי משה וולך ע"ה שהיה ירא שמים בתכלית, למד רפואה באוניברסיטאות הגדולות בהמבורג שבגרמניה והתעשר עושר גדול מירושה שקיבל מאבותיו, ולאחר תקופה קצרה החליט לעלות לארץ ולעזור ליהודי ארץ ישראל.
כשעלה לארץ והתגורר בירושלים נוכח לדעת שיש שם בסה"כ בית חולים אחד קטן בשם "משגב לדך" (בעיר העתיקה), ולכן החליט להקים את בית חולים "שערי צדק", פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה י-ה (תהילים קיח, יט), ולהעמיד שם רופאים מומחים ואחיות מסורות שיוכלו לעזור ולטפל ביהודי ארץ ישראל.
קודם לכן, לפני כמאה שנה ויותר, כל מי שגר בירושלים היה ירא שמים וצדיק, ולא היה אף יהודי מחלל שבת, אך באותה תקופה התחילה עליית החלוצים והחלוציות ששכרו דירות בירושלים והתחילו להתגורר שם.
לימים, אחת מהחלוציות הייתה צריכה ללדת והפנו אותה התושבים לבית חולים "שערי צדק". דוקטור וולך קיבל אותה במאור פנים ושאלה מספר שאלות בקשר להריונה, נתן לה סידור תפילה ואמר לה שתתפלל קודם הלידה.
התרעמה החלוצית ואמרה: "אני לא מאמינה בדברים האלה!"
"אבל את יהודיה!" אמר הרב. "ודאי שאני יהודיה, אני יהודיה יותר מכל היהודיות, אך איני מאמינה בדברים הללו!"
"בסדר גמור", השיב הרב ושאל, "במה את כן מאמינה?"
"אני מאמינה בטבע!" ענתה.
"וכשאת צריכה עזר וסיוע למי את פונה?" שאל הרב.
"אני מבקשת מהטבע שיעזור לי", השיבה.
"טוב", השיב הרב, "תיכנסי לחדר הלידה".
לאחר מכן ניגש הרב לאחיות וציווה עליהם להשאירה בחדר ולא להיכנס לעזור לה. בינתיים תקפו את האשה צירי לידה והתחילה לצעוק "אָי, אָי, הטבע תעזור לי!" האחיות מיד מיהרו לעזור לה, אך רבי משה וולך עצר אותן ולא נתן להן ללכת.
"הטבע, תעזור לי!!!", צעקה האשה שנית. שוב קמו האחיות ורצו ללכת לטפל בה, אך רבי משה וולך עצר אותן ואמר להן שהוא יתן להן את האות אימתי ללכת ולטפל בה.
צירי הלידה גברו וגברו ופתאום צעקה האשה "אלוקים, תעזור לי!!" מיד הורה הרב וולך לאחיות לרוץ ולטפל בה ואמר "עכשיו ודאי זה שעת השיא, קודם לכן זה לא היה כאבים באמת, אם היא צועקת "הטבע תעזור לי", זהו סימן שעדיין לא הגיע שעת האמת, אך כשיגיע השעה היא תצעק "אלוקים", אין מה לעשות, ישראל מאמינים בני מאמינים".
יכול האדם לומר שהוא מאמין בטבע וכדו', אך בתוך תוכו הוא מאמין בה' יתברך, ודבר זה נבדק והוברר מניסיון של שנים רבות ושיחות עם אלפי אנשים שבתחילה טענו שאינם מאמינים, אך בהמשך השיחה נוכחו כולם לראות ולדעת שהם מאמינים גדולים. וכך זה בכל יהודי, יש רק אבק שמכסה, תרבויות הגויים, וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ מַעֲשֵׂיהֶם (תהילים קו, לה), זה כיסה על האמונה הצרופה בבורא העולמים, אך בתוך כל יהודי יש את האמונה, ובסוף הוא מגיע אליה.
♦♦♦♦
שמעתי בעבר מהדרשן המופלג רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל שסיפר על יהודי כופר ברוסיה, שהלך לשדה ולקח עמו ספר תורה וקרעו באכזריות לעיני כולם כדי להראות שאינו מאמין.
לפתע עבר שם טרקטור ובלא שימת לב דרך על רגלו. צעק אותו כופר בקול גדול "אי, אלוקים, תעזור לי! שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!"
ביד אחת הוא קורע את הספר תורה להראות שכלל וכלל אינו מאמין, אך ביד השניה הוא מניף ידו ואומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד. כשמגיע הדבר לעצמות, אפילו אנשים הכי כופרים נעשים המאמינים הגדולים ביותר!
כך עם ישראל, מאמינים בני מאמינים. יהי רצון שנזכה לקרב את אחינו בית ישראל בעבותות האהבה, ונזכה לראות בישועת ישראל השלימה בקרוב, אמן.
